"בשביל היסטוריה יש צורך במצלמה עם שתי עדשות: עדשה צרה לצילום ממרחק ועדשה לצילום קלוזאפ עם פוקוס מדויק וחודר. אתם יכולים לשכוח מעדשה רחבה; שום זווית אינה רחבה מספיק". כך כתב ג'ון אירווינג בנובלה "The 158 Pound Marriage", וכך בדיוק עובד "בלפסט", סרטו האוטוביוגרפי-למחצה של קנת בראנה. בעדשה אחת הוא צופה מרחוק על האירועים שאיימו להחריב את בירת צפון אירלנד בשלהי שנות ה-60; בשנייה הוא חודר אל סיפורה הספציפי של משפחה אחת, שפרוץ הסכסוך בין הקתולים לפרוטסטנטים תפס אותה כשמצוקה כלכלית איימה ממילא להכריע אותה. על העדשה הרחבה של מהות הסכסוך הצפון אירי, או השאלה מי צודק, ויתר בראנה כמצוותו של אירווינג, ויצא מזה סרט סוחף ונוגע ללב בלי שמץ של דידקטיות.
גיבורנו הוא באדי (ג'וד היל), ילד בן תשע ובן דמותו של בראנה, שהיה בעצמו בן תשע כשמשפחתו עברה מאירלנד לאנגליה. השנה היא 1969, וחבורה של פרוטסטנטים תוקפים את הקתולים שמתגוררים ברחוב של באדי. מיד לאחר מכן חוזר אביו (ג'יימי דורנן) מעבודתו שבאנגליה, אבל ברור שהמצב בבלפסט רק מקטין את הסיכוי שימצא בקרוב פרנסה קל"ב. ובעוד שהאם (קטרינה באלף) עושה כל שביכולתה כדי להגן על ילדיה ולנהל את הבית, ניסיון שלה לעזור לבעלה לצאת מהחובות שהוא שקוע בהם רק מחמיר את המצב.
כשברקע מתרחב הקרע בין השכנים, הכל נראה מוכן לקטסטרופה. אבל בראנה כאן כדי לספר סיפור מנקודת מבט של ילד, ו"בלפסט" נותר נאמן לאג'נדה הזו: מצב הרוח של הסרט נגזר מהאופן שבו באדי חווה את הדברים, לא מהמציאות ה"אובייקטיבית". זה הופך את היצירה כולה ללא-צפויה, מפני שכל הטון שלה מוכתב מההתפתחויות בחייו ובראשו של בן התשע העסוק באהבת הבוסר שלו, בהצטרפות לכנופיית רחוב דמיקולו, בקריאת קומיקס (שימו לב לסצנה שבה הוא צמוד לחוברת של "ת'ור", מחווה זוטא של בראנה לסרט של עצמו ביקום הקולנועי של מארוול). מה שקורה ברקע נשאר ברקע, למעט כשהוא מתפרץ מילולית לתוך חייו.
בראנה לא מנסה לגרום למתרחש בבלפסט לזעזע אותנו. הוא יודע שאנחנו יודעים שקרו דברים יותר חמורים, לרבות בגבולות צפון אירלנד, שראינו סרטים על ילדים באירועים היסטוריים הרבה יותר קשים. הסרט שלו לא מנסה להיות "החיים יפים", או לצורך העניין "אימפריית השמש", אלא סיפורה של ילדות. ככזה, הסצנות שבהן מבלה באדי עם סבתא (ג'ודי דנץ') וסבא (קירן היינדס) מהותיות יותר ומרגשות יותר מכל התפתחות היסטורית. "בלפסט" אפילו לא מנסה לספר את סיפורה של כל העיר באותו קיץ - ההתרחשויות תחומות רובן ככולן באותה שכונה - והנה זה שוב, העדשה הצרה והקלוזאפ.
אם כבר מדברים, צילום השחור-לבן של חאריס זמברלוקוס עובד נפלא, וכך גם נגיעות הצבע הקלות שזורק בראנה לאורך (או ליתר דיוק לקוצר, ותודה לאל על זה) 97 הדקות. ואם - אפרופו סרטים על ילדים באירועים היסטוריים קשים - ספילברג השתמש בטכניקה דומה באחד משיאיו הרגשיים של "רשימת שינלדר", הרי שבראנה משתמש בצבע כדי לסמן רגעים שבהם באדי נחשף לשואו כזה אחר, ונדמה לי שזה נעשה כדי לומר לנו ללא חשש יעף עצמי ש"במאי נולד". כך או כך, קשה לדמיין שני סרטים שונים יותר באופיים ובטונם מ"בלפסט" ו"שינדלר" (או שוב, "אימפריית השמש"). אם כבר, אז הספילברג הרלוונטי להשוואה הוא בכלל "אי.טי.".
דנץ' נהדרת, היינדס גונב את הסרט בכל הזדמנות, התסריט (מאת בראנה עצמו) צנוע והווייב נוסטלגי בלי ללחוץ. זו תוספת ראויה לפילמוגרפיה המשונה של בראנה, שכוללת את שייקספיר לצד מארוול, את "סינדרלה" לצד "חליל הקסם", את "פרנקנשטיין" האיום והנורא לצד "רצח מן העבר" המבריק (עד היום אני חושד שהוא עשה את הסרט הזה רק כדי ללהק לצד עצמו את רובין וויליאמס ולנצח אותו בתחרות "למי יש אפילו פחות שפתיים"). מעולם לא אהבתי אותו כשחקן, קשה לומר שיש לי דעה נחרצת עליו כבמאי, אבל בשביל הסרט שקנת בראנה מגדיר כ"אישי ביותר שלי" לגמרי שווה לצאת מהבית.