השבוע קנת' בראנה היה לאדם הראשון שצבר מועמדויות לאוסקר בשבע קטגוריות שונות. הוא עשה זאת בזכות סרטו "בלפסט", פרויקט אישי ואיכותי שהמבקרים גמרו עליו את ההלל. אבל קצת אחריו יצא סרט אחר של בראנה, שמשך תשומת לב מעט שלילית יותר מהמבקרים: "מוות על הנילוס". קל להבין מדוע: הסרט הזה הוא הפקה הוליוודית מתוקצבת שמבוססת על מותג ידוע ואהוב. קל לחשוב שהדרמה האוטוביוגרפית שבראנה ביים על ילדותו בבלפסט היא הסרט הנעלה, וסרט ההמשך שבראנה ביים בהשתתפות גל גדות הוא הנחות. בפועל, משניהם נהניתי.

"מוות על הנילוס" הופק בעקבות ההצלחה המפתיעה של "רצח באוריינט אקספרס", הגרסה של בראנה לתעלומת הרצח המפורסמת מאת אגתה כריסטי. בראנה גילם שם את הרקול פוארו, הבלש האייקוני של כריסטי, עטה על פניו את אחד השפמים המגוחכים להפליא בתולדות הקולנוע, ועשה כמה מאות מיליוני דולרים נאים בהחלט. אז, הרצח מהכותרת התרחש על רכבת מפוארת מהסוג שהיה סבבה להתנייד בעזרתה לפני כמה עשורים. בסרט החדש, הרצח המסתורי שפוארו נדרש לפענח מתרחש על אוניית מסע יוקרתית שחוצה את הנילוס.

עוברת בערך שעה עד שהרצח הזה מתרחש, ועד אז אנחנו מכירים את כל הנפשות הפועלות שפוארו מתמנגל ביניהן, עד שאחד מהם מוצא את מותו שלא כדרך הטבע. אחת מהן היא לינט, אישה עם שם של עקרת בית נואשת אבל לוק של גל גדות שלבושה בקוטור של שנות השלושים; ג'קלין, חברתה מילדות (אמה מקי, הכפילה של מרגו רובי שרובנו זוכרים בתור מייב מ"חינוך מיני" ואישה שצעירה מגדות בעשור); סיימון, הגבר שהפריד ביניהן (ארמי האמר, שבשנה החולפת הפך לפרסונה נון גרטה); ועוד כל מיני חבר'ה עשירים יותר ועשירים פחות, שמגולמים על ידי שחקנים מוכרים יותר ופחות.

בעשור האחרון קנת' בראנה הוא איש שנע בפראות בין הגבוה לנמוך. פעם הוא ניסה להיות ה-איש שילמד מחדש את הוליווד מיהו שייקספיר, אבל קצת אחרי ההופעה שלו ב"הארי פוטר" הקריירה שלו החלה לזגזג בין פרויקטים זניחים, סרטי איכות בפרופיל גבוה ושטויות הוליוודיות שאף אחד לא באמת זוכר - ובמקרים מסוימים (למשל, "ארטמיס פאול" הכושל), עליו לומר על כך תודה. ב"מוות על הנילוס" נראה שהוא מצליח לאזן בין כל מה שדבילי בפרויקטים המגוחכים שלו, לכל מה שנעלה בפרויקטים האיכותיים שלו. "מוות על הנילוס" מתמסר למוסכמות ולקלישאות של ז'אנר תעלומות רצח מהסוג שנעלם מהעולם לפני כמה עשורים, ועושה את זה בצורה כל כך מוגזמת אך מלוטשת שלעיתים נראה שאין לנו אלא לשתף פעולה עם הגאג.

זה לא שמדובר בקומדיה, כמו שמדובר בסרט שמבין מה הוא אמור לעשות, ואז עושה את זה בווליום הרבה יותר גבוה משציפינו לו. ככל שהסרט מתקדם, ההגזמה לא נראית כמו באג אלא כפיצ'ר. זה מתחיל בסיקוונס הפתיחה שמציג את פוארו בתקופתו כחייל במלחמת העולם הראשונה: מדובר ברגע מרשים מאוד של לוחמה, שבקצה בא לספר לנו את הסיפור החשוב שמאחורי השפם ההיסטרי של פוארו. בהמשך, כשאנחנו פוגשים את כל השחקנים הרלוונטיים, נראה שאף אחד מהם לא פה כדי להגיש לנו תצוגת משחק מוקפדת ואלגנטית - הם פה כדי ליהנות, ואם לשם כך הם צריכים ללכת עד הסוף במשחק מוגזם וגדול מהחיים, כך יהיה.

וזה לא רק המשחק. הכל מאוד מוגזם פה: הצילום אחת לכמה זמן מבהיר לנו שמדובר בלוקיישן אקזוטי וסט מפואר בכך שגם דיאלוג פשוט של שני אנשים מצולם מזווית עליונה ולא רלוונטית. כל אקדח שנשלף בסרט זוכה לקלוז-אפ ספציפי עבורו, כמו כדי לומר "האקדח שמופיע במערכה הזאת לא רק יירה בהמשך, הוא גם יצולם כאילו הוא גל גדות בכבודה ובעצמה". 

קנת בראנה, "מוות על הנילוס" (צילום: באדיבות פורום פילם,  יח"צ)
נע בפראות בין הגבוה לנמוך. קנת' בראנה ב"מוות על הנילוס" | צילום: באדיבות פורום פילם, יח"צ

ובאשר לתעלומה עצמה - היא לא מתוחכמת כמו ב"רצח באוריינט אקספרס" (סיפור שנחתם באחד מהפתרונות המגניבים ביותר שתעלומת רצח אי פעם זכתה להם), והמוקד הרגשי שלה לא חזק כמו בתעלומות אחרות שראינו לאחרונה (למשל, "הסודות של איסטאון"). אבל העיקר כאן הוא לא בהכרח התעלומה, אלא החשודים - שבזכות שחקניות כמו אנט בנינג, לטישה רייט ("הפנתר השחור") וסופי אוקונדו ("הסטירה", "ראצ'ד"), גורמים לכל העסק הזה לתקתק יפה מאוד. אבל יותר מהם, "מוות על הנילוס" הוא תעלומת רצח כיפית במיוחד בזכות הבלש: בראנה הוא בסופו של דבר שחקן ענק, והוא עושה מטעמים מפוארו. כיף לבלות שעתיים וקצת עם פוארו של בראנה; המבטא שלו דבילי בקטע הכי טוב של המילה, הוא מלא בחשיבות עצמית אבל לא חסרה לו המודעות העצמית, הוא מאוהב בעצמו ויודע את זה, השדים הפנימיים שרודפים אותו ניכרים אבל לא מעיקים על הסובבים אותו (או את מי שצופה בסרט בכיכובו) ויש לו מספיק חוש הומור כדי להקליל גם את הרגעים המדממים ביותר בסרט. 

הגלגל לא מומצא מחדש ב"מוות על הנילוס". זה די חינני, למעשה: הסרט הזה מתנהג כמו משהו שהיה יכול להיעשות (ואכן נעשה) לפני כמה וכמה עשורים, והוא עושה את זה עם הטכנולוגיה, השחקנים והערכים של 2022. לא מדובר ביצירת מופת, אבל כל מי שרוצה לראות את גל גדות נותנת בראש עם מבטא ישראלי למהדרין ובגדים יפהפיים, ולצד עוד המון שחקנים שכל כך נהנים עד שזה מדבק, יגלה ש"מוות על הנילוס" הוא אחלה של סרט ליציאה עם חברים.