"הנה אנחנו" מתבשל על אש רגשית קטנה. את סיפור המסגרת ניתן במובן מסוים להגדיר כחטיפה, אבל באופי זה סרט מסע, והרוב המוחלט של ההתרחשויות לאורכו אינו מהזן לופת הגרון. ועדיין, משהו שם מתבשל. ובסוף גם מבעבע, בסצנה שהוציאה ממני בכי כל כך עמוק שזה היה כמעט מבהיל. סרט שלם אני עם הדמות של האבא, ובסוף משפט אחד של הבן פירק לי את כל ההגנות. ולא רק לי, אלא גם - לפי אומדן מבוסס משיכות באפים עטויי מסכות - למשהו כמו מחצית מהנוכחים באולם. זה לא דבר שסתם קורה. זה לא סתם סרט.
אהרון (שי אביבי) הוא גבר גרוש שמטפל פחות יותר לבדו בבנו אורי (נועם אימבר), שנמצא על הספקטרום האוטיסטי. בשלב הראשון אנחנו לא ממש יודעים למה אמו של אורי, תמרה (סמדר וולפמן), היא נוכחת-נפקדת; אנחנו יודעים רק שאבא הוא המטפל, ושהוא רוצה שככה זה יישאר. גם כשהרשויות אומרות שמוטב לאורי לגור במוסד מותאם לצרכיו. גם כשאמא שלו מסכימה שזה הפתרון בשבילו. ברגע האמת מחליט אהרון שזה לא הולך לקרות במשמרת שלו, ויוצא עם אורי למסע בריחה לגמרי לא מתוכנן.
כאן נעשה "הנה אנחנו" דומה ל"איש הגשם", סרט שהוא ממילא מזכיר ברמה הז'אנרית ואפילו ברזולוציה של פרופס (נועם, בדיוק כמו ריימונד בביט בסרטו של בארי לוינסון, מסתובב עם ילקוט בית ספר קטן ומסך טלוויזיה נייד). אבל יש גם שני הבדלים עצומים בין הסרט הישראלי לקלאסיקה האמריקאית שנדמה לי שהוא מרפרר אליה במכוון: ראשית, בניגוד לסיפורם של האחים בביט, כאן אין שום גילוי בנוגע למגבלות של אורי. הן ידועות מראש וכמעט שאינן אישיו להוציא סצנה וחצי, כך שתשומת הלב של הקהל מופנית בהתאמה לא אליו אלא לאיש שמטפל בו ולמה שמניע אותו. שנית, בעוד ש"איש הגשם" שואל אם גבר סגור רגשית יהיה מסוגל לקבל את אחיו, "הנה אנחנו" שואל אם גבר חולה שליטה יהיה מסוגל לשחרר את בנו. וזה הבדל לא רק בכיוון התנועה, אלא גם במהות.
אני חושב ש"הנה אנחנו" הוא סרט על אבהות, תת-סעיף חוויית הקן המתרוקן. התסריטאית דנה אידיסיס, יוצרת "על הספקטרום" הנהדרת, ביססה את התסריט על היחסים של אביה עם אחיה; ב"הערות הבמאי" מתוך תיק העיתונות של הסרט כותב ניר ברגמן ש"הפסקתי להתעסק באוטיזם והתמסרתי [...] לראות את אורי כמו שאהרון רואה אותו, אולי כמו שאביה של דנה רואה את בנו. שניהם לא רואים ילד אוטיסט, הם רואים את בנם שגידלו באהבה גדולה". אני כותב ביקורות קולנוע מאז עידן המזוזואיקון, ולא זכור לי מתי נתקלתי בהערת במאי עם כיסוי מוחלט כל כך, כי זה בדיוק איך ש"הנה אנחנו" נחווה במצטבר: לא כיצירה על הורות לילד עם אוטיזם, אלא כיצירה על הורות נקודה. עם התחושה המשותפת ל(כמעט) כולנו שרק אנחנו יודעים מה טוב בשביל הילד, עם הקונפליקט בין הרצון להמשיך לסוכך והאינסטינקט של "עוף לי כבר מהבית". זה מבריק בעיניי, ואני די משוכנע שזה מה שהוציא משי אביבי את ההופעה המרשימה ביותר בקריירה שלו.
ב"געגוע" שיחק אביבי אב שמעולם לא זכה להכיר את בנו; ב"שבוע ויום" הוא גילם אב שאיבד את בנו; כאן, טוב, כבר אמרתי לאן הכניס אותו התסריט של אידיסיס. ואביבי עושה את זה בלי טיפה של מאמץ מיותר, בלי לשדר שהוא מרגיש יותר ממה שמדיניות האש הקטנה של ברגמן מחייבת, אבל גם בלי לחשוש להרגיש באבוה בנקודות הבעבוע. נועם אימבר ("המפקדת") הרוויח ביושר את פרס האופיר שלו לתפקיד משנה, אבל הסרט הזה רשום בטאבו על שמו של אביבי, שקיבל את האופיר שלו בדיוק על התפקיד הנכון.
ניר ברגמן ביים בעבר סרטים שנגעו בול ("כנפיים שבורות") וכאלה שפחות ("יונה"). גם הוא ואידיסיס יצאו מ"הנה אנחנו" עם אופירים, ולמרות שאין קטגוריה כזאת בשום טקס פרסים שאני מכיר, נדמה לי שליוצרים מגיע לפחות איזה לוח פלאק על האומץ לצעוד הישר לתוך טריטוריה של מאסטרפיס כמו "איש הגשם" ולהביא משם זהב. גם סרטו של לוינסון לא היה "על אוטיזם" אלא על האפשרות של חיבור בין דמות שלכאורה אינה מסוגלת להרגיש ואחת שבבירור אינה רוצה; היכולת לפסוע בשביל דומה כל כך, ועדיין להעביר את הצופה במורד דרך שונה כל כך, היא לטעמי דבר מופלא כשלעצמו. מופלא לא פחות מלנקז 94 דקות לתוך רגע אחד של בכי בלתי נמנע.
הפוץ שבי מבקש לציין שהעשייה הקולנועית של "הנה אנחנו" אינה יוצאת דופן כמו הכתיבה-בימוי-משחק - שום דבר פנומנלי לא קורה בצילום, בסאונד, בעריכה - אבל זה איכשהו יושב טוב על הסרט מצניע הלכת הזה, ומכל מקום זה בטח לא פוגם בחוויה. אני מפציר בכם, צאו מהבית ולכו לראות. זאת אחת הדרמות הטובות של השנים האחרונות, עם ובלי קשר לעובדה שיציאתה נדחתה שוב ושוב מאז 2020 ו/או לשיוך הלאומי שלה. זה לא רק סרט ישראלי טוב, קיצר. זה סרט נקודה נהדר סימן קריאה.