יש מסיבה: גם קומדיה, גם תעלומה, גם טלוויזיה מצוינת

ז'אנרים שולטים בעולם התוכן שלנו. רק תחשבו על האופן שבו אנחנו בוחרים במה לצפות בעידן הסטרימינג, על הגלילה האינסופית בין קטגוריות מגודרות לפי נושאים, סגנונות ומצבי רוח, על איך אתם בוחרים להקליק לפי האופי הז'אנריסטי המוגדר שלכם – אם אתם אנשים של קומדיה, אם דרמת מתח מרדימה אתכם או אם אתם פנאטים של מיוזיקלז, גם לכם יש הגדרה, שמתורגמת בשירותh הסטרימינג לפרופיל משתמש מהונדס על פי טעמכם הז'אנריסטי. בין אם תרצו או לא, ז'אנרים שולטים גם בעולם התוכן שלכם. 

הסיבה לכך, עוד הרבה לפני שהאינטרנט התחיל לחלק את כולנו לקטגוריות, היא שז'אנרים עוזרים לייצר תיאום ציפיות ומסגרת ברורה. היוצרים יודעים באיזה ז'אנר הם פועלים, מה החוקים שמתקיימים במסגרתו ואיך נראה המסלול המסורתי שלו. בתמורה, הצופה מקבל גלגלי עזר להבין את היצירה שמולו – אם זו קומדיה אז אמורים לצחוק כשהגיבור חוטף מכה, בדרמה בלשית צריך לחשוד בכולם וכשהכל שקט בז'אנר האימה אתם יודעים להתכווץ בכיסא כהכנה. 

סליחה אחי, באיזה ז'אנר אנחנו? "האפטר פארטי" (צילום: יחסי ציבור)

החוקים האלו הם גם בדיוק מה שמאפשר שבירה של ז'אנרים, או בגרסה הכל כך אהובה של השנים האחרונות, מיקסוס וערבוב שלהם. כך המקרה עם "The Afterparty" של אפל TV+, שעושה לז'אנרים מה שסלט עושה לירקות. לפני הכל, The Afterparty היא קומדיית תעלומת רצח. כלומר יש רצח, יש חבורת חשודים ויש בלש (או בלשית במקרה הזה), שלרוב אפילו נמצא באותו לוקיישן עם כל החשודים וצריך לפתור את הרצח. בקיצור, כל ריפ-אוף של אגאתה כריסטי.

אגתה כריסטי תאכלי ת'לב. "האפטר פארטי" (צילום: יחסי ציבור)

הרצח איתו מתמודדת הבלשית דאנר (טיפאני האדיש הנפלאה) הוא של כוכב הפופ אקזבייר (דייב פרנקו, "שכנים"), שנפל למותו ממרפסת בית היוקרה שלו בשיא האפטר-פארטי של מפגש מחזור עם חבריו מהתיכון. סביבו, בתפקיד החשודים, ישנו קאסט שמורכב ממיטב השחקנים הקומיים של השנים האחרונות, הכולל את סם ריצ'רדסון ("ויפ"), בן שוורץ ("מחלקת גנים ונוף"), אילנה גלייזר ("ברוד סיטי") ויותר מדי טאלנטים מכדי למנות. במהלך 8 פרקי הסדרה, האדיש יושבת עם כל אחד מהחשודים כדי לשמוע את גרסתו לאירועים שהובילו למות הכוכב. 

איזה קאסט יא אללה. אילנה גלייזר, "האפטר פארטי" (צילום: יחסי ציבור)

רק שכאן הסדרה מתחילה לחמוד ז'אנרים נוספים, ובראשם ז'אנר הרשומון – סיפור שנגלל  דרך מספר נקודות מבט שונות, לפעמים סותרות, שרק יחדיו מצליחות לשרטט את האמת. בכלי הזה משתמשים כאן כדי לפתוח סופית את מניפת הז'אנרים, כאשר כל עדות שדאנר שומעת מתוארת באמצעות ז'אנר אחר – האחד יספר את אירועי הערב כקומדיה רומנטית, השני יראה אותם כסרט אקשן והשלישי בתור מחזמר מצועצע ורגשני. לכל איש יש סיפור, ולכל סיפור יש ז'אנר, ואיכשהו דאנר צריכה להוציא מזה את הרוצח האמיתי.

לכל איש יש ז'אנר שנתנו לו הוריו. "האפטר פארטי" (צילום: יחסי ציבור)

אורגיית הסגנונות הזו, תחת המטריה החכמה של תעלומת רצח, הופכת את הצפיה ב-The Afterparty למהנה מאוד. שלושת הפרקים הראשונים שיצאו ביום שישי האחרון (חמשת הנותרים יצאו בשבועות הקרובים) מצליחים להציג את מניפת היכולות של הסדרה, גם אם עולה חשש קל שלחזור שמונה פעמים על אירועי אותו הערב עשוי לעייף בהמשך הדרך. מצד שני, כשבכל פעם הסיפור משתמש במסגרת אחרת, כולל אמצעים קולנועיים, טון, כתיבה וסגנון משחק שונים, אפשר לצפות באותה הסצינה מכמה זוויות שונות ולהינות כל פעם מחדש. 

טיפאני האדיש, "האפטר פארטי" (צילום: יחסי ציבור)

זה לא מקרי, כמובן, שהסדרה הגיעה מבית היוצר של כריסטופר מילר (יוצר, בימאי וכותב הסדרה) ופיל לורד (שהפעם רק מפיק), הצמד שבין היתר יצר את "סרט לגו", "רחוב ג'אמפ 21" המחודש ועוד מספר יצירות שמפרקות ז'אנרים בעצמן. מה שבידי אחרים היה יכול להפוך לגימיק סתמי מתגלה בידיהם המנוסות כהזדמנות למשהו שנע מפארודיה למחווה, ועדיין מצליח להישאר רלוונטי לעלילה. הז'אנרים המגולמים בסיפורי העדים הם לא רק כיסוי, אלא כלי עלילתי של ממש, כזה שמספר הרבה יותר ממה שהדמויות עצמן מוכנות לחלוק.

ובין כל סבך הז'אנרים הזה, יש פה סדרה שרואים עד כמה יוצריה רצו לעשות אותה, השקיעו בה, נהנו איתה. זה לא יציר אוטומטי של אלגוריתם שסרק את הקטגוריות הפופולריות ביותר, אלא פרי אהבה אמיתי ליצירה טלוויזיונית, גם אם הוא מעט קליל מדי מכדי להיות משמעותי. הכתיבה קולחת וחדה, השחקנים ממלאים את האבטיפוסים שהם מגלמים באופי, ההומור מרובד באופן שלא מסיח את הדעת (ועדיין מחלץ צחקוק מפעם לפעם) והתוצאה הסופית היא סדרה מהנה שאפשר להגדיר, מבחינה ז'אנריסטית לפחות, בתור "הכל מהכל".

"The After Party", פרק חדש בכל יום שישי, אפל TV פלוס