אם אתם מחפשים סימן לדעיכתה של הקורונה, תוכלו למצוא אותו באולמות הקולנוע המקומיים. לאט-לאט, כל הסרטים שחיכו על המדף מאז פריצת המגיפה, עולים אצלנו למסכים. כך, למשל, "אין רשע בעולם", הסרט האיראני המצוין שזכה בדב הזהב בפסטיבל ברלין רגע לפני שהעולם השתגע, סוף כל סוף הופץ כאן בחודש שעבר. "מין חסר מזל או פורנו משוגעים", הפנינה הרומנית המבריקה שקטפה את הפרס בשנה שעברה, הצטרפה אליו קצת לאחר מכן.
עכשיו הגיע תורה של אבן חן אחרת - "אמא קטנה" של הבמאית הצרפתייה סלין סיאמה, שהוקרנה אף היא במהדורת 2021 של הפסטיבל. לאחר שהעלתה אבק במגירה במשך כתריסר חודשים בגלל הווריאנטים השונים, היא רואה כעת אור מקרנה. היה שווה לחכות.
הקורונה אמנם האטה את הקצב של העולם, אבל הקצב של סיאמה תמיד היה מדוד ומחושב. היא פרצה ב-2007 עם סרטה הארוך הראשון, "חבצלות מים", ומאז ביימה שלושה סרטים נוספים בלבד - "טום בוי", "חבורת בנות" ו"דיוקן של נערה עולה באש". רק שלושה, אבל כל אחד מהם היה מבחינתי קלאסיקה מודרנית, מבריקה ופורצת דרך בדרכה שלה, וכולם יחד הפכו אותה לאחת הבמאיות החשובות בדורנו.
כעת מצטרף גם "אמא קטנה" לרשימה הזו. כמשתמע משמו, זהו הסרט המינורי בקריירה של סיאמה, אך אין בכך כדי לגרוע מכוחו, ייחודו ויופיו.
מדובר בדרמה קאמרית וקומפקטית, שנמשכת שבעים דקות בלבד - אם תראו אותה פעמיים ברציפות, זו עדיין תהיה חוויה קצרה יותר מאשר לצפות פעם אחת ב"באטמן" החדש, שגם כן עולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע. יחי ההבדל הקטן.
"אימא קטנה" הוא גם מראשוני הסרטים הבולטים שצולמו בעיצומה של הקורונה. כמעט ואין בו דמויות, וזירות ההתרחשות שלו מצומצמות, כך שזו לא היתה בעיה.
גיבורת הסרט היא ילדה קטנה, שבדרך פלא לא מוסברת זוכה לפגוש את אימה המנוכרת בגרסה אחרת - כילדה בת גילה, מלאת שמחת חיים, והן שתיהן זוכות לבלות יחדיו לזמן קצר, ולרקום ביניהן חברות קסומה.
כך, הבת מגלה איזו מין ילדה אמא שלה היתה, לפני שהחיים הגיעו, ואולי גם מבינה לראשונה שהתוגה שלה, שתמיד עמדה בין השתיים, היא לא באשמתה, אלא מסיבות אחרות לגמרי.
סיאמה היא יוצרת שבכל פעם פונה לכיוונים אחרים ומפתיעים. "חבצלות מים", למשל, התרחש בעולם הנישתי של השחייה הצורנית, שהתגלתה כמטאפורה חכמה לדינמיקות החברתיות של גיל ההתבגרות. "חבורת בנות" התרחש בשיכונים האפורים של פריז רבתי, וכתב מחדש את החוקים של סרט הפרברים הצרפתי. "דיוקן של נערה עולה באש", מצידו, שכתב את החוקים של הדרמה התקופתית, ושל סרטים על אמנים והמוזות שלהם. "אימא קטנה", לעומת זאת, מתכתב באופן מובהק עם "השכן שלי טוטורו", להיט האנימציה של הייאו מיאזאקי.
בהשראת הקלאסיקה היפנית, סיאמה מיקמה את העלילה בזירה של טבע מכושף - היערות המסתוריים שמקיפים את בית ילדותה של האם. כמו ב"שכן שלי טוטורו", גם כאן המיקום הזה הופך את הסרט לסיפור אגדה: מעשייה שממחישה כי משחק, דימון וכושר המצאה הם חלק הכרחי מחוויית הילדות ותהליך ההתבגרות, ומה שמאפשר לנו להתמודד עם עצב, כאב ואובדן.
כמו ב"דיוקן של נערה עולה באש", גם כאן עובדת סיאמה עם קלייר מתון, מטובות הצלמות בימינו, שהיתה חתומה לאחרונה גם על "ספנסר". הצילום הפיוטי שלה הוא תמיד חגיגה לעיניים, ובמקרה זה גם תורם לממד הפנטסטי של הסרט.
הממד הזה מתעצם גם בזכות שותף קבוע נוסף של סיאמה, המלחין הידוע כפארה וון. כמו בפעמים הקודמות בהן שיתף איתה פעולה, במוזיקה שלו יש נגיעות שמימיות, אפילו מיסטיות. כך או כך, היא מהפנטת, ואפשר להקשיב לה בלופים גם בלי קשר לסרט.
בגזרת המשחק, סיאמה תמיד אוהבת לעבוד עם כישרונות מתחילים, והפעם מדובר בתגליות צעירות במיוחד. בתפקידים הראשיים מככבות התאומות ז'וספין וגבריאל סאנז, תלמידות יסודי שמגלמות כאן את האם ובתה, ועושות זאת בצורה שראויה לכל סופרלטיב.
נוסף לכל המיומנויות שכבר הזכרנו, הרי שכתסריטאית-במאית, סיאמה ניחנה גם בעט מלאת תשוקה. התסריטים שלה תמיד מלאי אהבה, ושזורים ציטוטים רגישים ומרגשים. "אימא קטנה" אמנם נראה על פניו כמו סרט קטן, אבל יש בו הרבה משפטים גדולים. למשל, "סודות הם לא בהכרח דברים שאנחנו מסתירים. הם לפעמים דברים שאין לנו למי לספר אותם".
המשפט הזה הוא סיכום טוב לקריירה של סיאמה, קולנוענית שמאמינה בקיומן של נשמות תאומות, ובחשיבותן של ההתבוננות וההקשבה. כמו ב"דיוקן של נערה עולה באש", גם כאן הדמויות שלה מוצאות אוזן קשבת למילים שמעולם לא היתה להן סיבה לומר. בזכות קסמו של הקולנוע והאמונה של הבמאית בכוחו של השיתוף, הן מספרות את הדברים האלה גם לנו.