לפני שבועיים, פסטיבל סאנדנס הציג בהקרנת בכורה עולמית את הסדרה התיעודית "חייבים לדבר על קוסבי". מיד היה ברור שזו עומדת להיות אחד הסדרות המדוברות של העת הקרובה, וכך אכן קורה כעת: ארבעת פרקי הסדרה עלו בשידור שבועי בשואוטיים ואצלנו ב-HOT 8 וב-yes דוקו, והתפתח סביבם קונצנזוס. חייבים לצפות בה, חייבים לדבר על קוסבי.
את הסדרה ביים הקומיקאי השחור וואו קאמאו בול. כמשתמע משמה, היא עוסקת בשיח סביב ביל קוסבי, שהוא גם אחת הדמויות החשובות בהיסטוריה של עולם התרבות האמריקאי, וגם אנס מורשע. כפי שאמר הבמאי לפני אותה הקרנה בסאנדנס - "אני מאוד לא שמח להציג בפניכם את המסמך הזה. הלוואי שלא הייתי צריך לעשות אותו".
קוסבי כתב מחדש את ההיסטוריה של התרבות השחורה לפחות פעמיים - פעם בסדרה "אני מרגל" ופעם בסדרה "משפחת קוסבי". הוא דאג לקידום חסר תקדים של שחורים לפני ומאחורי המצלמה ותרם סכומים חסרי תקדים כדי לקדם שחורים בהשכלה הגבוהה. לאורך כל התקופה הזו, הוא גם תקף מינית נשים בעקביות ובאכזריות.
עשרות נשים התלוננו לאורך השנים כי קוסבי תקף אותן, וסביר להניח כי המספר האמיתי של נשים שאנס גדול פי כמה. רבות מהן מתראיינות לסדרה, והיא מציגה את העדויות שלהן במלואן, בלי מניפולציות ובלי עריכה. נוסף לכך היא כוללת שלל קטעי ארכיון מרתקים ושיחות עם אנשים שעבדו עם הקומיקאי והסכימו להתראיין - הרבה מרואיינים פוטנציאליים, למשל כוכבי וכוכבות "משפחת קוסבי", העדיפו לשמור על שתיקה.
כיאה לסדרה שנמשכת לא פחות מארבע שעות, "חייבים לדבר על קוסבי" מרכיבה פאזל עתיר חלקים: זו סדרה על המעשים של קוסבי, שהשתחרר מהכלא רק בגלל סיבות טכניות, וגם על האנשים שידעו ושתקו ואיפשרו לטייח אותם; זו סדרה על תרבות האונס, שאיפשרה מעשים כאלה מלכתחילה; זו גם סדרה שמעזה להעלות לדיון את השאלה המורכבת, מה עושים עם המורשת של הקומיקאי, שאי אפשר לערער על תרומתו לקהילה ולתרבות השחורה.
בישראל שודר עד כה רק הפרק הראשון, אך בסאנדנס ראיתי ברצף את ארבעת הפרקים. הם היו כה מרתקים, מעוררי מחשבה וסוחפים, שאפילו לא עצרתי להפסקת שירותים במהלכם. נוסף לכך, בעקבותיהם גם סיקרן אותי לצפות מחדש בפרקים של "משפחת קוסבי". הצפייה הותירה אותי בפה פעור: לביל קוסבי היתה כריזמה נדירה, יכולת נדירה עוד יותר לעורר סימפטיה וגם כימיה טלוויזיונית מדהימה עם מי שמסביבו. הוא הצליח להעמיד פנים באופן מושלם שמדובר במלאך. איך אמרו פעם? הטריק הכי גדול של השטן הוא לשכנע אותנו שהוא לא קיים.
כל זה מוביל אותי למה שהיא בעיני הנקודה הכי מעניינת בסדרה. הכוכב, כזכור, גילם במשפחת קוסבי רופא, ונהוג לראות בו מעין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד - קומיקאי סימפטי, פעיל חברתי ונדבן בימים, שבלילות היה טורף מיני. האמת מורכבת וקשה יותר: הפעולות החיוביות שלו היו אמצעי שאפשר לו לממש מטרות אפלות. פעילותו כפילנתרופ הקנתה לו גישה לקורבנות והקלה עליו לטייח את מעשיו. התדמית שבנה לעצמו כמאמי הלאומי עזרה לו לרכוש את האמון של מי שהפכו לטרף שלו.
יותר מכל, הסדרה הזו מפריכה את הניסיון העקבי להפריד בין היצירה לאמן. אין שני ביל קוסבי. אין ביל קוסבי ו"משפחת קוסבי" - אלה שתי נקודות שעובר ביניהן רק חץ רעיל אחד.