23 במרץ 2022 בשעה 19:00

"הנהגת של מר יוסוקה" – ביקורת: דיאלוגים מביכים ודמויות שלא מתפתחות

"הנהגת של מר יוסוקה".

הייתי בפקקי תנועה יותר מעניינים מהסרט היפני "הנהגת של מר יוסוקה" עטור הפרסים, שמבוסס על סיפור קצר של הרוקי מורקמי, הסופר היפני המפורסם ביותר כיום (בעצם, אי פעם). מה יכול להיות משעמם יותר מאשר צפייה ממושכת בשחקנים שדוברים יפנית, מעט אנגלית ושפת הסימנים הקוריאנית יושבים בחדר בהירושימה וקוראים את הטקסט של המחזה "הדוד וניה" של צ'כוב? אולי צפייה ממושכת בשחקן-במאי לומד את הטקסט עם הקלטה בנסיעה במכונית?

ב-40 הדקות הראשונות הלכתי עם הקצב של הסרט, והיו רגעים של מחשבה, חוכמה (איך שקפוקו מנסה לשחזר רגע עם אשתו), עניין, אבל גם בפתיחה הארוכה הזאת יש מלל אין-סופי וחסר-פואנטה של האישה (מהרגע שהסרט מתחיל). בהמשך יש רגעים שגובלים בפרודיה על סרטים אמנותיים.

בעלילה, קפוקו הוא שחקן תאטרון מוערך שנוסע במכונית שלו להירושימה כדי לביים את ההצגה "הדוד וניה". בהירושימה מִיסאקי בת ה-23 מסיעה את קפוקו הלוך וחזור בין חדר החזרות וביתו הזמני, שאותו לא רואים מעבר לביקורו הראשון שם. בסרט בעיקר רואים את השניים בדרכים ואותו בחדר החזרות. היא נוהגת במכונית שלו, ומכאן שמו של הסרט באנגלית Drive My Car (נהגי במכוניתי).

"הנהגת של מר יוסוקה".

שוב ושוב הדיאלוגים של צ'כוב אמורים להדהד מה שמתרחש בחייו של קפוקו; לו היה מדובר בקטע אחד או שני קטעים ממצים זה היה בסדר אבל זה חלק גדול מדי מתוך 179 הדקות של הסרט המייגע-מגוחך-מביך הזה. אי אפשר לקרוא למה ~~שקורה~~ שרואים חזרות ולא באה לידי ביטוי אישיות כלשהי של השחקנים הללו. לצד ויתור על הווי/קלישאות של שחקנים עם דיבור על מניעים של הדמויות (אי אפשר להבין דבר על עלילת ההצגה שמתכוונים להעלות אבל גם זה לא חשוב פה), אין זה גם נטול רגעים משעשעים, בעלי משמעות או פואנטה.
בחלק האחרון (למרבה הצער אין מה להרוס מבחינת עלילה בחצי השני של הסרט) יש נסיעה ממושכת (הסרט חוזר על עצמו אז למה שאני אתאמץ למצוא מילה אחרת לתאר אותו?) עם דיאלוגים מביכים שעבור פרודיה אפשר פשוט לשחזר אחד לאחד את הכול.
מערכת היחסים בין קפוקו למיסאקי אינה יודעת עליות וירידות, הם לא משפיעים זה על זה, הם קצת נפתחים זה בפני זה ומגלים דברים אישיים מאוד על חייהם. בקטע האחרון (למי שמצליח להחזיק מעמד) רואים בה שינוי קטן, מזערי מדי. יש גם דמות של שחקן צעיר שאומר לקפוקו אותו דבר שש פעמים, ודמות של מפיקה של ההצגה שהיא התגלמות הטיפוס היפני הקר וחסר המבע. היא ומיסאקי גרמו לי לחשוב מה שעולה בכל פעם מחדש כשאני צופה בסרט יפני: אני מרגיש שצריך לשלוח את כל תושבי אומת השמש העולה לטיפול פסיכולוגי מעמיק.

"הנהגת של מר יוסוקה".

הסרט זכה משום מה בפרס התסריט בפסטיבל קאן (לצ'כוב מגיע חלק מהקרדיט) והוא מועמד בארבע קטגוריות מובילות באוסקר: לסרט הטוב ביותר (הסרט היפני הראשון שעושה זאת) ולא רק בגלל שיש 10 סרטים מועמדים השנה כי הוא מועמד גם לבימוי, לתסריט מעובד, וצפוי לזכות בסרט זר.

דירוג: