החל מהיום הופכים ימי חמישי למעוז של ערגה לשנות ה-90. אל הקומדיה של רשת מצטרפת היום עכשיו סדרה שאף חולקת איתה חצי שם: "שנות הירח" בהוט 3 (שני פרקי הפתיחה שלה כבר זמינים בוויאודי החל מיום שלישי) - דרמה שיצר אביב גפן וחוזרת אל ראשית העשור ההוא, כדי להתחקות אחר סיפור עלייתו והפיכתו לכוכב רוק שבמידה רבה הגדיר את אותו הדור.
כמובן, אין יותר מדי בין שתי הסדרות האלה, אבל "שנות הירח" מעלה על הדעת לא מעט אחרות. העיסוק באינטריגות של להקת רוק על סף פריצה מהדהד ל"תעשה לי ילד", אף היא של הוט, מלפני 14 שנים. הסדרה החדשה אמנם הרבה יותר סטרילית מהקודמת, אך כמוה היא מנוקדת בקלישאות רוקנרול (וקלישאות בכלל), ובפרט זו של הפרונטמן/היוצר המיוסר. "שנות הירח" היא גם הסדרה האוטוביוגרפית השנייה בהוט שיצר נצר לשושלת דיין/גפן, ועוסקת בקורותיו של בן מתוסבך המנסה לצאת מהצל העצום של אביו. קדמה לה לפני שנה וחצי "נורמלי" של ליאור דיין, שאף מתארח בסדרה החדשה בתפקיד אביו, אסי (ועושה עבודה מדהימה). כמוה, גם "שנות הירח" מחטטת בנפשו של גיבורה/יוצרה תוך מודעות עצמית גדולה, ומאווררת כביסה משפחתית מלוכלכת לעין כל. נוסף לשתי אלה, עצם הרעיון של כוכב מוזיקה שיוצר לראשונה סדרת טלוויזיה על דרכו לתהילה, מזכיר קצת, להבדיל, את "דייב". כמו שזו היא מעין התגלמות של המוזיקה של הראפר ליל' דיקי במדיום אחר, כך גם "שנות הירח" נראית כאילו שיר של אביב גפן התגשם כסדרת טלוויזיה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
כמו תמיד במקרה של אביב גפן, אפשר להתחבר לזה, אפשר לא, ואפשר גם הכל בו זמנית. "שנות הירח" סובלת מכמה בעיות: היא עמוסה בהרבה יותר מדי ניימדרופינג - שמות של כוכבים שמושלכים כלאחר יד בחלק מהשיחות. היינו מבינים שזו משפחת מלוכה גם אם היו מקצצים אותם בחצי. יש לה פה ושם רגעים שנראים כמו מלודרמה חבוטה, ודווקא בזמנים שאמורים להיות הכי מרגשים, כמו הטלפון הנופל בהילוך איטי בפרק השני (בכלל, החל מהרגע הזה שאר הפרק חפוז ודחוס מדי). כמה מהבחירות היצירתיות תמוהות או מיותרות, כמו המסך החצוי בין אביב וחברו כשהם משוחחים במיטה, או תמונות ממלחמת יום כיפור שמבליחות פתאום מאחורי אביו מבעד לחלון המונית. יותר מכל, הקריינות של גפן האמיתי שמלווה את הפרקים מתפייטת יתר על המידה, וברוב המקרים עדיף היה בלעדיה. לא פעם ניכר שהיעדרה אפילו היה מגביר את העוצמה של המראות, כמו למשל באותה סצנה עם הטלפון הנופל. היא אולי מתאימה לספר, פחות לסדרה.
למרות זאת, במובנים הבסיסיים והחשובים - "שנות הירח" עובדת. בתור התחלה, העשייה שלה מצוינת רוב הזמן. העיצוב של קרן שמי מפיח חיים בכל, הצילום של דניאל מילר מניב בקביעות פריימים מוקפדים ויפים, והשימוש המדויק במוזיקה ישראלית מהתקופה מסייע לאפוף אותנו בה. על הכל מנצח הבמאי אוהד פרח ("שלטון הצללים"); הוא מחדיר לסדרה ממד של הרפתקנות שדוחק את הסדרה קדימה ולמעלה. לפעמים זה קצת מוגזם - כמו סצנות הגשם שניתך על אביב בעודו במיטה - ולפעמים מעניין, כמו עטיפות צמד התקליטים (של אמנים פיקטיביים, למען הסר ספק) שקיבל במתנה מאביו ומשוחחות ביניהן על המדף בחדרו.
האלמנט הבולט ביותר ב"שנות הירח" הוא כנראה הליהוק הנוטה לשלמות שלה, שעליו אמונות לירון זהר ונעמה זלצמן. נח אנגלהרד נטול הניסיון מתעל נהדר את אביב גפן, וגם מעבר לכך מפגין משחק טוב וטבעי. נירו לוי כיהונתן הוא גם הברקת ליהוק וגם מתבקש מאין כמוהו. גילי איצקוביץ' מושלמת כאילנה ברקוביץ', ולו כי אחרי "מותק בול באמצע" אפשר להבין בקלות למה היא מושא התאהבות. על ליאור דיין כבר דיברנו, וגם השימוש בכוכבי מוזיקה שפרצו בניינטיז כדי לגלם אישים מוכרים אחרים נחמד: אייל שכטר בתפקיד חיים שמש, ובהמשך יגיע מאור כהן בתור שלום חנוך.
זו מעין רקורסיה שמאפיינת את "שנות הירח" כולה. כבר בדקות הראשונות של הפרק הראשון, גפן מבהיר שהוא לא מתכוון להתכחש או להתנצל על השימוש בהשפעות על היצירה שלו - אז זו הייתה המוזיקה, הפעם זו הסדרה. בחדר החזרות מתגלע ויכוח בין בן דמותו הצעיר וחבריו ללהקה על יומרה אמנותית ("אמרנו בלי אקורדים מתחנפים ועגולים", אומר לו הבסיסט) ועל יושרה יצירתית - עצם הרעיון להשתמש במהלכים מוזיקליים מוכרים ממקורות אחרים. "אתה לא מבין שכולם גונבים?", אומר אביב, "העניין זה שלא ישימו לב". כמו שיתחוור לו בשנים שאחרי כן - גם אם שמים לב זה לא באמת משנה.
המודעות העצמית הזו ניכרת כמעט בכל אלמנט ב"שנות הירח" ומרוממת אותה. גורמת לה להיראות חשופה מספיק כדי להקנות לכל ארשת של כנות. גפן לא מהסס להתייחס לקול הצורם שלו, לתפיסה שלו כ"בן של" - שמצד אחד גרמה לרבים לפטור אותו כגרסה חיוורת של אביו, ומצד שני אכן סיפקה לו את כל הקשרים, שלא לומר קומבינות, שסללו את דרכו - ולהציג בלי קישוטים את מערכת היחסים הסדוקה של הוריו. אין גזרה שווה בין השניים, על פי "שנות הירח": נורית מוצגת כמעט כקדושה, תומכת בילדיה ובעלה, אמפתית, מסייעת. יהונתן לעומתה אגוצנטרי, בוגדני, אב שאמנם כתב לילדו את "הכבש השישה עשר", אך לא באמת היה שם בשבילו כהורה.
גם מעבר למיצובו כאיש משפחה קלוקל ואבא גרוע, היחס כלפי יהונתן הוא אחד הדברים האמביוולנטים והמעניינים בסדרה, על סמך שני פרקי הפתיחה שלה (מתוך שמונה). יחס מאדיר ומקטין בה בעת. "שנות הירח" מציגה אותו כאישיות אדירה שקשה להיחלץ מההילה סביבה, אבל מנגד, היוקרה שלו מוצגת בצורה כמעט פארודית. בפרק הראשון אנחנו מקבלים הצצה למופע היחיד שלו, והוא רצוף באמירות ריקות בואכה מגוחכות (גם אם מדובר בתיאור נאמן למציאות ולא המצאה לטובת הסדרה): את המונולוג הוא חותם במשפט "תשמרו על הכיבוש... שמשחית אותנו", ואז מכריז שיצטט להם מתוך "אדוני המלחמה" של בוב דילן.
באפיון הזה ובאחרים יש מרירות ופיכחון שמאזנים את "שנות הירח" כולה. כי בבסיסה, גם בלי קשר לקורות חייו של אביב גפן, לסיפור על מוזיקאי על סף פריצה או לתקופה ספציפית בהיסטוריה הישראלית - מדובר בדרמת התבגרות מתוקה עם אקורדים מתחנפים ועגולים. סיפור על נער שמחפש את דרכו בעולם, שמנסה להשיל מעליו את משקלו של אביו (ואגב כך לנצל אותו), שחווה אובדן, שברון לב, חברות והתאהבות עזה. העובדה שכל זה מתרחש לפני שלושה עשורים, כמו גם ירח הענק המתבקש שתלוי על השמיים בערך בכל סצנה לילית, צובעת הכל בצבעים נוסטלגיים וטוענת הכל בערגה לנעורים ולפוטנציאל.