ב–12 באפריל 2015 פרדי גריי, בחור שחור בן 25, נעצר על ידי כוח משטרה באלימות ומת מפצעיו. האירוע הלהיט את בולטימור, עיר בעלת היסטוריה רוויה במתיחות בין שוטרים לאזרחים שחורים. מותו של גריי הוציא אנשים לרחובות, והעיתונאי ג'סטין פנטון כתב על המקרה ועל תיבת הפנדורה שנפתחה בעקבותיו - מערך משטרה רקוב ומושחת. הסיפור הזה היה הרמה להנחתה עבור דיוויד סיימון, יוצר "הסמויה", וג'ורג' פלקאנוס (שמאחוריהם שיתופי פעולה רבים בין היתר ב"הצמד"), וכך השניים הפכו את הספר לסדרה "העיר הזאת שלנו" ("We Own This City") מבית HBO שעלתה השבוע מסביב לעולם.
סיימון, בעברו בין היתר כתב לענייני משטרה בבולטימור סאן, יודע את העבודה כשמדובר בדרמת פשע בכלל, ובפרט כשמדובר בז'אנר ה"מבוסס על סיפור אמיתי". הטרנספורמציה שעובר סיפור מהמציאות אל הכתב ומשם למסך, דורשת טיפול עדין ומדויק. וזו אחת מאיכויותיו של סיימון כיוצר. סצינת הפתיחה המרשימה של הסדרה תעיד על כך יותר מהכל: הדמות הראשית, וויין ג'נקינס, מרצה לעמיתיו על כוחניות משטרתית ובעריכה צולבת נראים קטעים של שוטר הולך ברחובות, משחק במקל השיטור. הסאונד, הסתרת פניו של השוטר, קולו המשלהב של ג'נקינס ברקע, וקאטים בהילוך איטי של מעצרים אלימים, סמים ברחובות ושחורים משפילים מבט או מישירים אותו למצלמה - יוצרים פתיחה חזקה ומצמררת.
במשך ששת הפרקים של הסדרה (שנשלחו מראש לביקורת), בקפיצה בין זמנים ועלילות, נחשפת התקדמותו של ג'נקינס בקריירה, לצד מעלליו שלו ושל שוטרים נוספים ביחידה לאיתור נשק. במקביל מוצגת חקירת ה-FBI את אותם מעשים, כמו גם התמודדותם של הדרגים הגבוהים עד ראש העיר עם מצב הפשיעה בבולטימור. נציגי המחלקה לזכויות האזרח במשרד המשפטים מנהלים גם הם בדיקה של תלונות תושבים על שוטרים, וכל זה לא רק נשמע הרבה - אלא גם מרגיש ככה בעת הצפייה. כמעט ולא נשאר מקום לדעת דבר מה על חייהם הפרטיים של הדמויות, וחבל.
הדיאלוג כתוב היטב, אבל היות ומדובר בסיפור אמיתי, משמעו שלשחקנים יש פחות חופש לאינטרפרטציה, והיות ולדמויות לא נכתבו עלילות משנה שיציגו את סיפוריהם האישיים - משימתם של השחקנים מורכבת כפליים. בכל זאת הקאסט בכללותו עושה עבודה לא רעה ביצירת אמינות. כך למשל ג'ון ברנטל ("המתים המהלכים", "המעניש") שגם אם לעתים מרגיש שהבחירה לשחק את דמותו של ג'נקינס כנער מלא מוטיבציה יוצאת לו קצת טו מאץ', בסך הכל מצליח להכניס רגישות בדמות שכל מהותה היא חוסר רגישות. כנ"ל לגבי וונמי מוסקו, שהיא כנראה בעלת התפקיד הדידקטי ביותר, ועל אף זאת מצליחה לרגש לרגעים. לעומתם, העדינות והשקט של ג'יימי הקטור, שהיו בחירה מרתקת והופכת בטן לדמותו של מרלו ב"הסמויה" (כן, זה הוא!), יוצרות בחירה קלישאתית משהו. הפעם הוא מגלם את דמותו של שון סוטר, שמוצא את עצמו מסתבך על מעט מאוד עוול בכפו ביחס לשאר השוטרים.
על מנת להיות סדרה שמצליחה לרגש, ולא רק לחנך, צריך לחשוף מהמציאות רבדים נוספים על אלו שהוצגו בסדרה. נמנעתי מלעשות זאת עד כה, אך כעת חובה להזכיר את "הסמויה" - הסדרה האלמותית שיצר סיימון לפני כ-20 שנה. הכוח של "הסמויה" היה בדיוק בזה: הצפייה בסדרה מייצרת ניגוד אינטרסים במוחו של הקהל. בזמן שהצדדים נלחמים זה בזה, ולמרות הידיעה כי עלייתה של דמות אחת היא נפילתה של דמות אחרת, הצופים עדיין מוצאים את עצמם רוצים בטובת שני הצדדים. יצירת הזדהות עם השוטרים והפושעים, הטשטוש בין ה"טובים" וה"רעים" - הם העוצמה של "הסמויה". חשבתי שאני הולכת לצאת אל המסע הזה גם ב"העיר הזאת שלנו", אבל אחרי הפרק הראשון שבסיומו נותרו סימני שאלה באוויר, התגלגל הסיפור כך שיכולתי לנחש את מהלכיו גם בלי לרמות ולקרוא על הפרשה בדיעבד באתרי החדשות.
ייתכן ובעת הנוכחית, בטח באקלים התרבותי בארה"ב, קשה יותר לכתוב, להפיק ולשדר סדרות מסוג זה בצורה מורכבת שמעלה שאלות ותהיות על מוסר, דעות קדומות וכן הלאה. אם תציג את עולמו, את נקודת מבטו של התוקף, המתעלל, הגזען, המושחת - אתה מסתכן בביטול. היצירה מטרתה לעורר הזדהות ורגש, ובאמצעותם, אם שואפים לכך, ניתן גם להעביר מסר. אבל צקצוק הוא לא רגש, ואם ישבתי מול המסך ובמשך שישה פרקים הנדתי בראשי בתגובה למעלליהם של הדמויות, הזדעזעתי למשמע הסיפור, אך לא חשתי דבר מלבד זאת - משהו, הפעם, לא ממש עבד.