הסרט הזה ייכנס לכם אל מתחת לעור ויישאר שם

"ויהי בוקר" של ערן קולירין, הזוכה הגדול בטקס פרסי אופיר האחרון, הוא סרט מינורי ולא מתלהם שמודע לכוחו של האנדרסטייטמנט

אלכס בכרי ב"ויהי בוקר", צילום: שי גולדמן

במובנים רבים, "ויהי בוקר" של הבמאי הישראלי הדגול ערן קולירין מהווה המשך ישיר לסרטו הקודם, "מעבר להרים ולגבעות" (שיצא ב־2015). אם בסרט ההוא קולירין הניח משפחה כל־ישראלית על שולחן הניתוחים ופירק אותה לגורמים, הרי בסרטו החדש (שהיה הזוכה הגדול בטקס פרסי אופיר האחרון עם לא פחות משבע זכיות) הוא מבצע דברים דומים במשפחה פלשתינית־ישראלית.

בהתבסס על ספרו השני של העיתונאי־סופר־תסריטאי סייד קשוע ("ערבים רוקדים", "עבודה ערבית"), שראה אור ב־2004, "ויהי בוקר" נפתח בחתונה שמתקיימת בכפר ערבי שנמצא בתוך גבולות הקו הירוק. סמי (אלכס בכרי), אחיו של החתן, שהגיע לאירוע עם אשתו (ג'ונא סולימאן) ובנו, מסתובב בין המוזמנים בחוסר חשק מופגן ורק מחכה להתחפף בחזרה לביתו בירושלים, שם יש לו עבודה טובה ומכניסה (ומאהבת יהודייה שממתינה).

עושה רושם שסמי הותיר את עברו הרחק מאחור. אלא שעד מהרה מתברר שמדובר באשליה בלבד. שכן מחסום צבאי שמוקם באישון ליל ביציאה מהכפר מאלץ את סמי לסובב את רכבו, לחזור אחורה ולבלות את הלילה בבית שבו גדל. הסיבה להקמת המחסום נותרת מעורפלת, אך דבר אחד ברור: אף אחד לא יוצא מהכפר בזמן הקרוב. ואין יוצאים מן הכלל.

כצפוי, הסיטואציה הנ"ל - שנראית כיום הרבה פחות בדיונית ממה שהיא נראתה ב־2004 - מכניסה את הכפר כולו לסחרחרה ומאפשרת לקולירין להניח את הדמויות תחת זכוכית מגדלת ולחשוף את האימפוטנטיות, את הצביעות ואת חוסר האונים המוחלט שלהן.

בדומה ל"לא פה, לא שם" של הבמאית מייסלון חמוד, ולסרטיו של הבמאי אליה סולימאן (כמו "הזמן שנותר", למשל), "ויהי בוקר" מציע מבט מורכב, ביקורתי ולא מרוכך על החברה הערבית־ישראלית. בתוך כך, כמו בסרטיו הקודמים ("ביקור התזמורת", "ההתחלפות"), גם כאן נוכחים הומור ואירוניה, גם כאן בולט הממד הסימבולי/אלגורי/סוריאליסטי, וגם כאן האירועים אינם מועברים באופן שבהכרח מקדש את הריאליזם.

יונים לבנות מסרבות לצאת מהכלוב שלהן ולעוף. חתן אוזר אומץ לעלות ולעשות אהבה בפעם הראשונה עם כלתו רק אחרי שהוא לוקח חלק באקט אלים. חייל אחד בודד וחמוד (המוזיקאי קוסטה קפלן), שמאייש את המחסום, מונע מתושבי הכפר כולו לצאת. "ויהי בוקר" גדוש בדימויים חזקים, בתצוגות משחק אפקטיביות (סלים דאו, איהאב אליאס סלאמי וחליפה נטור הם לטעמי המצטיינים), ובסצנות שממשיכות להדהד בראש זמן רב לאחר שהסרט מסתיים. זהו אמנם סרט מינורי ולא מתלהם שמקדש שתיקות ושמודע לכוחו של האנדרסטייטמנט, אך כמו כל יצירת אמנות משמעותית, אין ספק שהוא גם מצליח להיכנס אל מתחת לעור ולהישאר שם.

ציון: 8

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר