ויהי יופי: האם ראוי שבמאי יהודי יבקר את החברה הפלסטינית?

ערן קולירין מתבונן במציאות בישראל, ובאופן ספציפי ביחסים בין היהודים שחיים בארץ לבין הערבים שמתגוררים בתוכה ומחוצה לה, דרך משקפיים סוריאליסטיות שמעניקות לסרטיו ממד אלגורי. "ביקור התזמורת" (2007) סיפר על נגני תזמורת המשטרה של אלכסנדריה, שהוזמנו לנגן בטקס הפתיחה של המרכז לתרבות ערבית בפתח תקווה אבל בטעות הגיעו לעיירה בדיונית בנגב. הצופים בארץ ידעו שבשל השלום הקר בין ישראל למצרים, תזמורות לא מגיעות משם לכאן, ושבפתח תקווה אין מרכז לתרבות ערבית (ולא נראה שיהיה כזה בעתיד הנראה לעין). פחות ברור אם גם הצופים בחו"ל, שהפכו אותו לסרט הישראלי המצליח ביותר בעולם, הבינו את זה.

גם "ויהי בוקר" מתאר סיטואציה ספציפית שאינה מתקיימת במציאות שלנו כרגע, אלא היא כל כולה מטאפורה. הפעם לא מדובר במעשיה סימפטית ומחממת לבבות שעשויה להניב מחזמר בברודוויי, אלא בסרט אלגי עם עוקץ סאטירי. הדימוי היפהפה בפתיחה מכתיב את הטון של הסרט. חוגגים בחתונה בכפר פלסטיני נראים מנקודת מבטן של יונים בכלוב הנישא באוויר. שחרור היונים הלבנות אמור להוות את שיאו של טקס החתונה, אבל כשהכלוב נפתח היונים מצטופפות בתוכו ומסרבות לעוף. הדימוי הסמלי של ציפור לכודה בכלוב שיוצאת לחופשי כבר הפך לקלישאה בקולנוע, וההיפוך האירוני שלו בהקשר של כפר פלסטיני בישראל הוא טעון. על אחת כמה וכמה כשמדובר ביונים לבנות שהיו לסמל השלום.

"ויהי בוקר" (צילום: שי גולדמן)

אחר כך נקודת המבט עוברת לסמי, שיתגלה בהדרגה כסוג של יונה. סמי (אלכס בכרי, שאינו אחד מבניו של מוחמד בכרי) הוא אחיו הבכור של החתן, ואורח מכובד בחתונה בשל המעמד התעסוקתי שלו – מקום העבודה שלו מספק לו לא רק טלפון ומכונית אלא אפילו דלקן. הוא מתגורר בירושלים עם אשתו מירה (ג'ונא סולימאן) ומנהל רומן עם אישה יהודיה שאליה הוא מתקשר בחשאי. כמו סייד קשוע, שהסרט מבוסס על ספר פרי עטו, נראה שסמי אינו מרגיש בבית בכפר שבו גדל והוא שואף להטמע בחברה הישראלית. אלא שבדרך הביתה אחרי החתונה, סמי ומירה נתקלים במחסום צבאי ונדרשים לסוג על עקבותיהם. על הכפר הוטל סגר שסיבותיו אינן ידועות לאף אחד. 

"ויהי בוקר" (צילום: שי גולדמן)

בימים הבאים הסגר הולך ומתהדק – אין קליטה בטלפונים הניידים, חנות המכולת מתרוקנת ממצרכים, החשמל מנותק – ותושבי הכפר מאבדים כל קשר עם העולם החיצון אף שבינם לבינו חוצץ רק מחסום שבו יושב חייל ישנוני ודי חמוד בסך הכל. הסגר מערער את האיזון במשפחתו של סמי ובקהילה הכפרית. יש אנשים שרוצים להסגיר לחיילים את השב"חים ששוהים בכפר, מתוך מחשבה שזו הסיבה לסגר. אביו של סמי, טארק (סלים דאו, נהדר כתמיד), מתנגד בעוז. מנגד יש חבורת בריונים אלימים שהמצב נוח להם כי הוא מעצים את שליטתם בכפר.  

לא כל הקונפליקטים הם פוליטיים במובהק – אם כי אפשר לטעון שכל דבר הוא פוליטי כשחיים תחת כיבוש. עבד (איהאב אליאס סלאמי המצוין), למשל, מסתובב בכבישי הכפר במונית השירות שלו בתקווה לעורר את תשומת לבה של אשתו שעזבה אותו. סמי נהג להתנשא עליו, אבל עכשיו הוא תקוע איתו, והוא מתחיל לחבב את האיש הפשוט עם הלב החשוף. 

"ויהי בוקר" (צילום: שי גולדמן)

סטנלי קובריק נהג לבודד את גיבורי סרטיו במרחבים מנותקים משאר האנושות, ששימשו אותו כמעבדה שבתוכה בחן את כישלון האדם. הקולנוע של קולירין הומניסטי יותר והטון מחויך וסלחני, אבל האסטרטגיה דומה. וגם כאן "הגורם האנושי כושל", כמו שנאמר ב"ד"ר סטריינג'לאב". כי במקום להתאחד ולצאת נגד הגזרה שהוטלה עליהם, הרוב נשארים בבית, וחלק מתושבי הכפר אף יוצאים זה נגד זה. האם זו אמירה על הפאסיביות של ערביי ישראל בכלל? והאם זה ראוי שבמאי יהודי-ישראלי יבקר את החברה הפלסטינית? לא קראתי את ספרו של קשוע ולכן איני יודעת אם נימת הביקורת הזו נמצאת גם בו. לפרקים הסרט הזכיר לי גם את "מתחת לפני השטח" של אמיר קוסטוריצה, על קבוצת פרטיזנים סרבים שמסתתרים מתחת לאדמה במלחמת העולם השנייה, ונשארים שם שנים אחרי כן בלי לדעת שהיא הסתיימה. 

"ויהי בוקר" (צילום: שי גולדמן)

יופיו של הסרט הוא במרקם האנושי שלו, ובתשומת הלב שהוא מעניק לשלל דמויות (בעיקר גברים), בהן החתן הבתול שחושש לעלות לחדרה של כלתו. הופעות המשחק טובות מקיר לקיר, ורק סמי, שרוב הזמן אנחנו צופים בהתרחשויות מנקודת מבטו, מגולם על ידי בכרי באופן מעט רדום מדי. 

"ויהי בוקר" מלא הומור מעודן אך ככל שהוא מתקדם הוא נעשה יותר נטול תקווה. תחושת הזמן אובדת, ויום ולילה מתערבבים. שי גולדמן, שצילם גם את סרטיו הקודמים של קולירין, עושה כאן עבודה נהדרת. סצנות רבות צולמו בלילה, וזה תורם לאווירה הסהרורית. פחות אהבתי את אקורד הסיום, שבו הסרט חוצה את הקווים והופך לאלגוריה במלוא מובן המילה, אבל בסך הכל הוא בהחלט מצדיק את פרסי האופיר שהוענקו לתסריט, לבימוי ולסרט הטובים ביותר.

★★★★ 4 כוכבים
בימוי: ערן קולירין. עם אלכס בכרי, סלים דאו, איהאב אליאס סלאמי, ג'ונא סולימאן, ח'ליפה נאטור. ישראל 2021, 101 דק'