זה אחד הסרטים הישראלים הטובים של השנה. והוא ירחיב לכם את הלב

2020 היתה אמורה להיות שנה טובה עבור "הנה אנחנו". סרטם של דנה אידיסיס וניר ברגמן התקבל לפסטיבל קאן, וזכה בפרסי אופיר – לתסריט, לבימוי ולשחקנים. אבל הפסטיבל התבטל בגלל הקורונה ויציאתו של הסרט נדחתה. עכשיו הוא סוף סוף מגיע למסכי הקולנוע ברחבי הארץ, ואני שמחה לבשר לכם שהוא מצדיק יציאה מהבית כולל חיפוש חניה. 

אידיסיס חתומה על הסדרה הנפלאה "על הספקטרום", כך שאתם יודעים שהיא יודעת לכתוב תסריטים נבונים ומרגשים בכנותם. גם הפעם היא בחרה בנושא שהיא מכירה באופן אינטימי, וכתבה על היחסים בין אב לבנו האוטיסט, שכבר אינו ילד. בעוד הסדרה התמקדה בצעירים על הספקטרום שיצאו מהבית ומנסים לפלס את דרכם בעולם, הדרמה של "הנה אנחנו" מתמקדת דווקא בדמות האב. והאב הזה מגולם נהדר על ידי שי אביבי, בתפקיד דרמטי טוב יותר לאין ערוך מכל מה שעשה עד כה.   

אהרון הוא אב מסור עד בלי די לאורי, שיודע לדבר אך מבין את כל המילים כפשוטן. יחד הם נוהגים לנסוע ברכבת הלוך ושוב, ככה סתם כי זה מרגיע את אורי, שזקוק לרוטינות קבועות. כשאורי לא רגוע זה לא נעים לראות, כפי שאפשר לראות על פניהם של עוברים ושבים העדים להתמוטטות רעשנית שלו ברחוב. אמא של אורי, תמרה (סמדר וולפמן), כבר לא גרה איתם בטבעון, והיא חושבת שכדי להסתגל לחיים כאדם בוגר עם מידה של עצמאות הבחור צריך לעבור למוסד שבו חיים ולומדים אנשים עם צרכים מיוחדים כמותו. אבל אהרון חושש שאורי עדיין לא מוכן. או שאולי זה הוא שאינו מוכן להיפרד? פעם אהרון היה מעצב גראפי עם קריירה משגשגת, אך הוא זנח הכל כדי להיות אבא במשרה מלאה. ומשוויתר על כנפיו, הוא אינו מסוגל לתת לבנו לפרוס כנפיים משלו מחשש שיישברו. או שאולי בכל זאת הוא צודק? אף אחד הרי לא מכיר את אורי כמותו.  

מתוך "הנה אנחנו" (צילום: שי גולדמן)

אז ביום שבו אורי אמור לעבור למוסד, אהרון חומק איתו דרומה. בהתחלה הם נוסעים ברכבת, וכשהכסף אוזל הם ממשיכים באמצעים אחרים. כך אהרון מנסה לדחות את הגזרה, רק שברור לנו שזו אינה תכנית מעשית ושגם הוא צריך להתבגר ולשחרר. יש משהו מאוד מרגש בסיפורים, כמו "הגננת" של נדב לפיד, על אנשים שמתוך רצון לגונן על מישהו הם נוקטים פעולות נואשות שהם עצמם יודעים שהן חסרות סיכוי – כל עוד הסיפורים האלה נותרים על קרקע המציאות ואינם גונבים לעצמם סוף הוליוודי. 

וכך "הנה אנחנו" הופך למעין סרט מסע של אב ובן בתבנית "גונבי האופניים" של ויטוריו דה סיקה. גם "הנער" של צ'רלי צ'פלין, שבו הנווד מאמץ ילד רחוב ונאבק במוסדות לשמור אותו אצלו, סיפק השראה. אורי צופה בסרט האילם הזה שוב ושוב בטאבלט שלו. אנחנו צופים בו יחד איתו, ושומעים את המלודיה המתוקה שמלווה אותו, ובאמצעותו "הנה אנחנו" מרוויח קורט סנטימנטליות בלי להיות סנטימנטלי בעצמו. 

מתוך "הנה אנחנו" (צילום: שי גולדמן)

במנוסתם השניים פוגשים מכרים ותיקים מתקופות קודמות בחייו של אהרון, וכך סיפורו נחשף בפנינו טיפין טיפין. לא כל המפגשים מפותחים ומשכנעים באותה מידה. הביקור אצל חברה מימי הלימודים בניו יורק (אפרת בן צור), מתחיל נהדר כשהם מפתיעים אותה באמצע אירוע. הסרט אינו נמנע מלמצוא את הצדדים המצחיקים בסיטואציה המביכה, ובהתנהגות הלא מודעת של אורי. אבל חילופי מבטים בהמשך הערב רומזים לדברים שהסרט לא ביסס אותם מספיק.  מה שמחזיק אותנו מרותקים ומעורבים רגשית לאורכו הוא הדינמיקה שובת הלב בין אהרון לאורי, בגילומו של נועם אימבר המצוין. כפי שראינו ב"שרוכים", קל מאוד לזייף ולהגזים בתפקיד אדם עם קשיים מנטליים או שכליים. אבל אימבר אינו טועה. הוא מגיש הופעה מדויקת ומשכנעת מאוד שחושפת את האנושיות של דמותו, עם היותה מאתגרת ולפעמים גם מצחיקה.  

לאורך התסריט מפוזרות פעימות שנועדו להניב תמורה מרגשת בהמשך. וזה אכן קורה כמתוכנן, אם כי הסיום אולי טיפה דחוס מדי בתמורות שכאלה. זה הסרט הראשון בבימויו של ברגמן ("כנפיים שבורות", "הדקדוק הפנימי") שהוא אינו חתום על התסריט שלו, והוא לטעמי סרטו הטוב ביותר. יחד עם אידיסיס הוא יצר סרט מלא רוך, זרוי בהומור ורווי בחמלה, שמרחיב את הלב בלי לספק תשובות פשוטות. 

מתוך "הנה אנחנו" (צילום: שי גולדמן)

★★★★ 4 כוכבים
בימוי: ניר ברגמן. עם שי אביבי, נועם אימבר, אפרת בן צור, סמדר וולפמן. ישראל 2020, 94 דק'