בשנים האחרונות, כמעט מדי עונה אפשר למצוא על המסך מותחנים פליליים - ואיך נאמר זאת בעדינות? - הם לא בהכרח מציגים את משטרת ישראל באור הכי מחמיא שבעולם. לא פעם השוטרים הטלוויזיוניים נמצאים בתחום החוקי האפור, ולפעמים גם חוצים את הקו הבוהק שבין המותר והאסור - עד כדי טשטוש הגבול בין שוטרים ועבריינים (למשל בסדרות כמו "מנאייכ" או "השוטרים").
הדרמה החדשה של HOT, "ירושלים", ממשיכה בקו הזה ברמות קיצוניות למדי: לא רק שרשויות החוק בסדרה נמנעות מלאכוף שחיתות - אלא שהשחיתות, בהובלת השוטרים, היא הבסיס לסדר הקיים, ובלעדיה הכל יקרוס. כשעל הכף נמצאים המקומות הקדושים ביותר לשלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות, סכנת הקריסה היא דרמטית. וכמו שהסדר עלול להתפרק כמו מגדל קלפים, כך קורסת לה גם הסדרה תחת משא הציפיות.
בתוך הכאוס הטלוויזיוני של העיר העתיקה, שמכיל בין היתר דתיים-לאומיים קיצוניים, אסלאמיסטים מסיתים, חרדים מאפיונרים, ונציגי זרמים נוצריים שונים, קנאיים ותככניים - הפוליטיקה רוחשת, אבל היא רק כיסוי. לפי "ירושלים", הדרמה הדתית משומנת על ידי כסף, נדל"ן, סמים ומאבקי כוח, שמתחזים לאידיאולוגיה ואמונה. חבל אחד מחבר בין כולם, וכל פעם שמישהו מושך באחד הקצוות כולם מיטלטלים יחד איתו. השאלה שמונחת על השולחן היא ברורה: מה אפשר להכיל ועד כמה אפשר לתחמן כדי להציל את המרקם הזה מעצמו ולשמור על העולם מהטירוף שמתכנס בתוך קילומטר רבוע אחד.
העלילה מובלת על ידי אמיר, קצין חוקר במשטרת הרובע היהודי, מנוסה ומתוסבך - בגילומו של דורון בן דוד ("שעת אפס", "פאודה"), שכבר שיחק בעבר שוטר מושחת בסדרה "מנאייכ" - שיחד עם הצוות הנאמן שלו נדרש לנווט בין הכוחות המשיחיים שממלאים את הרובע ולשמור על השקט. אלא שאמיר וצוותו לא טומנים ידם בצלחת, ומשחקים בשני הצדדים של המגרש כדי להרוויח קצת שקט (וגם קצת כסף): במקביל לחקירות, לפעמים הם מעלימים עין מפשעים כדי לסחוט אחר כך בעלי עניין, ואף מעורבים בסחר בסמים ברחבי הרובע, וככל שהזמן עובר מסתבר שגם בהרבה יותר.
כאמור, המטרה העליונה היא שקט תעשייתי, נטרול אירועים נפיצים והרגעת הפוליטיקה המבעבעת. באופן אירוני, ממה שפלילי לאף אחד לא באמת אכפת. למרבה הצער, לצוות שלהם מצורפת קצינה חדשה ואידיאליסטית בשם שירה (רותם סלע), שמתעקשת משום מה לחקור מקרי רצח ולהקפיד על סרטי סימון. היא לא מודעת להתנהלות של השוטרים סביבה, אך המקצועיות שלה מאיימת להפריע לכל המערכת המושחתת.
הרעיון הזה מרשים, הניסיון לייצר מארג כל כך רב גוני הוא שאפתני, וככלל הפוטנציאל של דרמה פוליטית-דתית בלב ירושלים הוא מרתק, בטח כשהלוקיישנים כל כך עוצמתיים, העיצוב נהדר וחומרי הגלם מלאים בעושר לשוני, תרבותי וסוציולוגי. אבל אין לזה כיסוי: מול היומרה הזאת, מדהים עד כמה "ירושלים" מגוחכת, מבולגנת, משוחקת וכתובה רע. היא מלאה במפגנים של משחק-יתר ושל שפה לא אמינה, נטולת כל עדינות, ופשוט טובעת בסלט של עצמה.
הקאסט החלומי, שכולל שחקנים מוכחים לצד ליהוקים מפתיעים, מתפרק לנוכח התסריט החלש. הדיאלוגים החלשים אומרים את המובן מאליו ומסבירים את העלילה - אך איש לא באמת נשמע מדבר כך. אולי כדי שהדברים בכל זאת יישמעו "מציאותיים", קללות מופיעות כמעט בכל משפט שני - אך התוצאה היא כמעט קומית, וכל שנותר הוא דיקלום מגושם. כמעט כל השחקנים נפגעים מכך, אולי חוץ מבן דוד ומכרם חורי (בתפקיד ראש הווקף שלכוד בין שאיפתו לשקט לבין לחצם של הקיצוניים), שסוחבים את הסדרה על גבם ביחד ולחוד.
האחרים רחוקים מלהרשים. רותם סלע, בתפקיד הראשי כחוקרת ההגונה והנחושה, מציגה משחק גנרי למדי. היא לא מותירה רושם משמעותי לכאן או לכאן, ובכל מקרה לא מתעלה מעל החולשה הכללית של הסדרה; צביקה הדר, שמגלם את מפקד המרחב שכל מה שמעניין אותו זה הסטטוס קוו, מגיש גם הוא תצוגה חיוורת מאוד; הישאם סלימאן ועלא דקה, בתפקידם כאסלאמיסטים רדיקליים, מתקשים לשכנע. היתר לא צוברים מספיק נפח בארבעת הפרקים שנשלחו לעיתונאים.
מי חייב למי?
אם זה לא מספיק, שפע הדמויות והקשרים ביניהן כל כך נרחב וסבוך, עד שכבר קשה לזכור מי חייב למי מה ולמה, והצופה שוקע בכאב ראש. גם אותם רעיונות תסריטאיים מקוריים, שבאמצעותם מצליחה המשטרה פעם אחר פעם להתמודד עם הקטסטרופות התורניות, נמוגים מתחת לרעש הזה ובסופו של דבר לא זוכים לאפקט המגיע להם.
וכך, במקום מותחן אפי על פוליטיקה משיחית, מסורות עתיקות ועיר מקודשת ששקעה בריקבון מערכתי, "ירושלים" היא בקושי צל חיוור של הסדרה שהיא יכולה הייתה להיות.