הסדרה שתגרום לכם לרחם על הרופאים שלכם: "זה הולך לכאוב" שנונה ונהדרת

בצירוף מקרים מעניין ובתזמון כמעט קוסמי, הסדרה "זה הולך לכאוב" עלתה לאקרנים במקביל לפרסום תקרית תקיפת הרופא בקופת חולים בירושלים בשבוע שעבר. על פניו ובאופן בהחלט עגום, מדובר היה בעוד מקרה קלאסי של מטופל או בן משפחה של כזה, שלוקח לעצמו חירויות עם גופו של מטפל מקצועי, אלא שהפעם היה זה הרופא שיצא כשידו על העליונה (באופן מילולי למדי). הדבר עורר שיח מגוחך במיוחד ברשתות החברתיות אודות מידתיות התגובה של הרופא המותקף, שהפך במהלך התקרית מאדם הנאלץ להגן על עצמו לכדי מתאגרף המכלה זעמו בתוקפו, אבל לא צריך תואר בפסיכולוגיה כדי להבין מנין נבע התסכול של מי שבחר לחטוא לרגע לתכליתו המקצועית.

מקרים של תקיפת רופאים הם תופעה אחת בים גדול ועמוק של אינסידנטים ביזאריים המתרחשים בבתי חולים - בעצמם אקס טריטוריה של פאניקה, סטרס, שעמום, אורות ניאון ובהילות לצד ביורוקרטיה. זה אומר לא מעט על מצבה העגום של הרפואה הציבורית בישראל (ולא רק בה, כפי שניווכח מיד), אבל גם מטיל אור על מצבם הנפשי של העוסקים במלאכה. אלה שזכו לפני שנתיים, בשיאה של המגפה, לכינוי "מלאכים בלבן" (באיזה צבע מלאכים באים בדרך כלל? כתום פאנטה?), אבל בפועל מדובר יותר ב"מתמחים בירוק בית חולים". עם נגיעות של אדום דם. או בצבע בורגונדי, לפי "זה הולך לכאוב", דרמת הרפואה החדשה מבית BBC הבריטית ו-AMC האמריקאית (המשודרת ב-HOT וב-yes), שלא דומה לאף סדרת רפואה אחרת בה צפיתם.  

אדם הוא רופא צעיר במחלקת יולדות של בית חולים בבריטניה וחייו, ובכן, הם כאוס מוחלט. כמו רופאים ומתמחים אחרים בגילו ובמעמדו, גם הוא מנסה לאזן (ונכשל כישלון חרוץ) בין התפקיד התובעני שייעד לעצמו ובין חיי החברה המועטים שעוד נותרו לו. הוא ציני, שנון, חד לשון ומהיר תגובה, גם אם הדבר מרבה לסבך אותו ברוב המקרים, ויש מי שיטען שעם איכויות הכריזמה והסרקזם שהוא משפריץ כמו נתזי דם במסדרונות בית החולים בו הוא עובד, הוא היה אמור לייעד לעצמו חיים בקומדיה ולא בתחום הטיפול.

וזה בדיוק מה שחשב גם אדם קיי, כותב הספר עליו מבוססת הדרמה החדשה, שהחליט בשנת 2010 לאכזב את הוריו, להתפטר מעבודתו כרופא מומחה ולעבור לנסות להצחיק זרים על במות. הספר שכתב אודות הרפתקאותיו וחוויותיו הסוראליסטיות בין כותלי בית החולים הפכו לנושא של ספר שיצא ב-2017, הפך רב-מכר, זכה לשלל מחמאות, שבחים ופרסים ולבסוף זכה גם לעיבוד טלוויזיוני בן 8 הפרקים בו אנו עוסקים כעת. אלה מכם שכבר קישרו בין שמות הדמות הראשית בסדרה ובין שם הסופר של הרומן עליו היא מבוססת מהירי תפיסה וחדים מאחרים, אבל הם בטח לא מושחזים כמו אדם, הדמות הראשית הסוחפת של התענוג הטלוויזיוני הזה, המגולמת על ידי בן וישו ("פארגו").

לו הייתם מורה לתסריטאות ששואל סטודנט צעיר אודות הדבר המניע את חייה של הדמות בתסריט עליו הוא עומל ומהי מטרת העל שלה, סביר להניח שתשובה שהייתם זוכים לה באשר לזו של ד"ר אדם היא "שינה". כפי שמצטייר מ"זה הולך לכאוב", חייו של הרופא המתחיל מתנהלים בין סשנים של שינה - וזה לא משנה אם אלה התקיימו בבית המעופש או במושב הקדמי של רכב חבוט - כזה שאפילו לא התניע, עזב את חניון בית החולים ועשה דרכו לאותו בית מטופש - מכיוון שהנוהג בו נרדם מהשנייה שגופו פגש במושב רך. כך בדיוק אנחנו פוגשים את אדם, שחולם בהקיץ על אבדן הכרה זמני בעוד הוא מנסה להתנהל בין כאלה שחוו אחד ממשי, לבין יולדות במצבי לחץ שונים. בדרך הוא מתמודד עם בוסים קשים, מערכת מנהלתית שתמיד מנצחת, מטופלים מהשאול, מתמחים בהלם תמידי, גזענות ומלתחה עטורת כתמי דם.

אבל האויב הגדול ביותר של אדם הוא עצמו, בעיקר בשל היכולת שלו לסבך את עצמו בשלל סיטואציות רגישות מלכתחילה, עוד לפני שנכנסה למשוואה לשונו המהירה מדי והיעדר הטקט המוחלט שלה. את הטרפת שהן ייסורי הסטז'ר הצעיר מלווה פסקול לא פחות מנהדר, שמפגיש בין פלורנס אנד דה מאשין, הכימיקל בראת'רס, הליברטינס, הוברפוניק, רדיוהד, היה יה יה'ז, צ'ילי גונזלס וג'ארוויס קוקר.

זה"ל הייתה יכולה להיות בקלות עוד סדרת בתי חולים דרמטית-קומית מעדות ה"שיקגו הופ" או אפילו "ER" המיתולוגית, אלמלא השפה הטלוויזיונית שלה הייתה כל כך עשירה. נכון, הקיר הרביעי כבר נשבר מזמן על המסך שלכם, עוד הרבה לפני שהפוליטיקאי המושחז פרנק אנדרווד העניק לצופיו פרשנות פוליטית מגוף ראשון ב"בית הקלפים" ז"ל. אבל התעלול התסריטאי הזה עדיין עובד כשהוא מבוצע נכון ובמהירות הקריצה הנכונה. במקרה זה, זה קורה כאשר אדם מבחין בידו של תינוק המבצבצת מגופה של אם כורעת ללדת מחוץ לבית החולים. מצד אחד מראה קשה וסיטואציה שדבר לא באמת מצחיק בה. אבל איכשהו כאשר היא מטווחת באמצעות מחשבותיו של הרופא המטפל היישר אל הצופים, האיזון בין הקומי והטראגי יוצר סצנה שקשה להסיר ממנה את העיניים.

מדובר בחבל דק להלך עליו בכל הנוגע לסדרה שעוסקת בחיים, בהיעדרם המטאפורי וכמובן במוות כרקע לעלילה האמיתית, ו"זה הולך לכאוב" מצטיינת לעשות זאת מבלי לאבד את שיווי המשקל. היא מצחיקה ואינטליגנטית ממש כפי שהיא קורעת לב ברגעים מדויקים, בעיקר באלה שמזכירים לנו שרוב ההברקות הדיאלוגיות של הדמויות כאן, אשר כל אחת מהן - ולא רק המאושפזות שבהן, סובלת בדרכה שלה, הן בעיקר מנגנון הדחקה והתמודדות עם זוועות העולם והמוות, האורב לאדם בכל פינה. אפילו חייו האישיים נמצאים בתהליך ריקבון מתקדם, וכמוהם גם סבלנותו הפוקעת של בן זוגו הזנוח (פאן פאקט: אדם קיי, מחבר הספרים, הוא גיי בעצמו, שבן זוגו, ג'יימס פארל, הוא מפיק ב"משחקי הכס").

תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם ממתינים שעות במוסד רפואי, זועמים על מה שנתפס על ידיכם כזלזול במצבכם, או ניגשים לכוון את חוסר האונים שלכם על זה שמנסה לעזור לכם. חשבו על זה ותזכרו שגם הוא, בסופו של דבר, אדם.

"זה הולך לכאוב", yes, HOT.