Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: החוב = הוליווד

מאת: נועם סטולרמן

בתום הצפייה הראשונה בסרט, חיוך עלה על שפתיי וחשבתי לעצמי: תם לו עידן בקולנוע הישראלי. לא עוד רק סרטים המושפעים משכנינו האירופאים. מהיום, גם הוליווד בישראל. כן יירבו!

"החוב" הוא סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי אסף ברנשטיין. את התסריט כתב ברנשטיין יחד עם עידו רוזנבלום (כן כן, "מונית הכסף"). למי שלא מכיר את אסף ברנשטיין, מאחוריו כבר שני סרטים קצרים מוערכים. "יונה סידס – מורה דרך", מוקומנטרי מקורי ומשעשע על מדריך תיירים בירושלים המתחזה לנוצרי (דרור קרן בתפקיד נפלא), ו"אני פורים", דרמת פשע מעניינת שהוקרנה במסגרת "ראשון בדרמה" בערוץ 3 בכבלים, שוב בכיכובו של דרור קרן.

[*]

"החוב" הוא דרמת ריגול מקצועית המתרחשת על שני צירי זמן. בציר האחד, שלושה סוכני מוסד בשנות ה-60 (נטע גרטי, איתי טיראן, יחזקאל לזרוב) נשלחים לתפוס פושע נאצי המכונה "המנתח מבירקנאו" (השחקן הגרמני הנהדר אדגר סלגה) ולהביאו ארצה למשפט. בציר השני, אותם סוכני מוסד החיים בישראל ב- 1997 ומגלים כי אותו פושע נאצי חי באוקראינה וזוהי הזדמנותם להשלים את המשימה.

על ציר הזמן הראשון והמעניין יותר, סוכנת המוסד רחל (נטע גרטי, שמדברת גרמנית רהוטה בסרט) נשלחת כסמויה בתור פציינטית אל "המנתח מבירקנאו" שכעת מסתתר תחת זהות בדויה ומתפרנס כגניקולוג. הסצינות בהן רחל שוכבת על מיטת הגניקולוג אל מול הפושע הנאצי הן ללא ספק הסצינות המותחות ביותר שנראו מזה זמן רב בקולנוע הישראלי, כמו גם העימותים הפסיכולוגיים בין הסוכנים לפושע הנאצי השבוי בידם בדירת המסתור. לעומת זאת, על ציר הזמן השני המתח עובד קצת פחות.

[*]

רבות היו התלונות על החלטתם של ברנשטיין ורוזנבלום לספר את סיפורם בצורה לא ליניארית ולקפץ קדימה ואחורה בזמן. הרי לאחר כ-10 דקות של סרט, בסצינה מן הציר השני והמאוחר, מתברר לנו כי סוכני המוסד לא צלחו את המשימה בשנות ה-60 והפושע הנאצי חמק מידיהם. מאותו רגע, הצופה כבר יודע למה לצפות והעוקץ והמתח היו אמורים לכאורה להיעלם, אך בזכות בימוי חד ואינטיליגנטי של ברנשטיין וכמה סצינות נהדרות, הסרט נותר מעניין.

לא ברור לגמרי מהו המסר של "החוב". קשה לחשוב שמדובר בהרמת גבה על הזכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל וסיפורי הגבורה הישנים של זרועות הבטחון. אמנם נראה כי ברנשטיין ורוזנבלום אינם חוששים לרגע לעסוק בנושאים טעונים, אך בכל זאת מעדיפים להתמקד בנפשם של הדמויות שיצרו ובתחושת האחראיות הלאומית המכבידה על כתפיהם. ברוב הזמן זה עובד, לכן אולי עדיף להתייחס אל "החוב" בעיקר כאל מותחן ריגול פסיכולוגי.

[*]

אך הדבר הבולט ביותר ב"החוב" הוא ללא ספק הצילום. הקרדיט על המראה הנהדר שלו הולך לצלם גיורא ביח (זוכה האוסקר הישראלי על "למראית עין") שעבד עם ברנשטיין גם ב"אני פורים" ומציג בסרט עבודת צילום אפלה ומרשימה. הלוקיישנים האירופאים הם נהדרים והשחזור של שנות ה-60 הוא לא פחות ממואם כבר הוליווד, לאחרונה פורסם כי מת'יו ווהן ("לאייר קייק", "אבק כוכבים") עיבד את תסריטו של ברנשטיין ורוזנבלום לאנגלית ויפיק גירסה הוליוודית ל"החוב". נכון לכתיבת שורות אלו, הבמאי המועמד הוא ג'ון מאדן, שהיה מועמד לאוסקר על "שייקספיר מאוהב".

גם אם לא מדובר ביצירת מופת שתחקק בזכרונו של הצופה הישראלי, סרטו של אסף ברנשטיין הוא אפקטיבי, מעניין, נראה נהדר ונשמע מצויין. הוליווד, כבר אמרתי?