כל הכבוד על הליהוק של מלך הרוקנ'רול, אבל כל השאר הוא טעות

קורט ראסל, דון ג'ונסון, ג'ונתן ריס מאיירס, מייקל שאנון – אלה ואחרים גילמו את אלביס פרסלי בעבר בטלוויזיה. אבל רק עכשיו, 55 שנים אחרי מותו בגיל 42, מגיעה ביוגרפיה שלו למסך הגדול – והכוכב הראשי שלה הוא דווקא טום הנקס בתפקיד האמרגן. את אלביס מגלם אוסטין באטלר הכמעט אלמוני, שמשקיע את הנשמה בתפקיד ומצליח לשכנע אותנו שהוא הוא מלך הרוקנ'רול. הוא שר בקולו שלו, ומרביץ הופעה פיזית מאוד, סקסית וכריזמטית, אך הוא גם חודר אל מתחת לפני השטח. והוא כל כך דומה לאלביס, שכשהמקור הופיע על המסך בסוף הסרט, לא הייתי בטוחה במי מהשניים אני צופה. הליהוק של באטלר הוא הדבר הנכון האחד שהסרט עושה. כל השאר הוא טעות.

זה קשה עד כמעט בלתי אפשרי לסכם חיים שלמים של אדם בסרט, אפילו אם חייו היו קצרים כשל אלביס. כבר כתבתי כאן שכמה מהביוגרפיות הקולנועיות היותר מוצלחות, כמו זו של בריאן ווילסון מה"ביץ' בויז", התמקדו בפרקי זמן מצומצמים. אבל באז לורמן החליט שהוא רוצה הכל בכל מקום בבת אחת, ויצא בלא כלום. ללורמן יש נטייה ידועה להגזמה יתרה – דחיסות ויזואלית וקולית, תנועות מצלמה מסחררות, עריכה קליפית, והפעם גם המוני מסכים מפוצלים. זה קולנוע כמופע של זיקוקי דינור, משולב בקרני לייזר עם גשם של נצנצים. אבל מה שאיכשהו עבד ב"מולין רוז'", ובמידה פחותה ב"גטסבי הגדול", מובא הפעם לקיצוניות כזו שהיא משטיחה את הדרמה ואינה מאפשרת חיבור רגשי לסרט. ה"עלילה" אצה רצה על פני שיאים בחייו של אלביס מילדותו בממפיס דרך הוליווד (על קצה המזלג) ועד הקץ בלאס וגאס, ונדמה שהיה כאן סרט באורך של עשר שעות שנדחס לתוך שעתיים וארבעים, ששעתיים מתוכן ערוכות כמו טריילר (לורמן עוד אומר שיש גרסת במאי באורך ארבע שעות). זה פוגם גם בפסקול – שוב ושוב אנחנו שומעים התחלות של שירים מעורבבות עם התחלות של שירים אחרים, ואז הם נקטעים (אף שהסרט ניחן בתקציב נדיב, יכול להיות שמדובר באסטרטגיית חסכון בתשלום תמלוגים).

בניסיון להעניק מסגרת לבלגן הזה, "אלביס" מוגש, לכאורה, מנקודת מבטו של האמרגן הידוע לשמצה, קולונל טום פארקר, שסיפור הרקע שלו נותר מסתורי. כמספר של הסרט, הוא מציג את עצמו לצופים כמי שנתפס כנבל, ומנסה לשכנע אותנו שהוא לא היה כזה. אך הסרט מראה לנו שהוא השתלט על חייו של הנער מממפיס, בנה את הקריירה שלו, ואז חנק אותה, ואת אלביס, לצורך כיסוי חובות ההימורים שלו. האסטרטגיה הנרטיבית הזו יכלה להיות מעניינת, אבל היא לא מפותחת כראוי, והליהוק של הנקס מתגלה כשגיאה רצינית. לורמן ככל הנראה רצה לייצר שניות ביחסם של הצופים לאמרגן באמצעות הפרסונה החביבה של הנקס, השחקן הכי אהוב בשלושים השנים האחרונות על המסך ומחוצה לו. אבל חליפת שומן ואיפור כבד הופכים אותו למין מוטציה, והוא מוסיף מבטא מוזר ומגיש את ההופעה הכי גרועה בקריירה שלו. שאר השחקנים, בהם ריצ'ארד רוקסברג האוסטרלי כאביו של אלביס, הלן תומסון האוסטרלית כאמו, ואוליביה דג'ונג האוסטרלית כפרסילה, לא ממש מקבלים הזדמנות להותיר רושם.

הבעיה היא לא רק בהנקס ובבימוי האגרסיבי, אלא גם בתסריט המרצד שלורמן היה שותף לכתיבתו. פרסלי הואשם לא פעם בכך שגנב את הסגנון שלו, ואת הלהיטים שלו, ממוזיקאים שחורים שלא יכלו לפרוץ קדימה באמריקה הגזענית של שנות החמישים. מנגד, הסרט מציג אותו לא רק כבן בית במועדון מוזיקה שחורה בממפיס (וכחבר של בי. בי. קינג), אלא גם, כמעט, עד כמה שאפשר, כאקטיביסט למען השחורים (על פי הביוגרפיות הקולנועיות מתקבל הרושם שכל המוזיקאים הלבנים באמריקה היו אקטיביסטים למען שחורים). לא השתכנעתי. כמה מקטעי הסצנות היותר יפים בסרט מצולמים באותו מועדון, אבל הסרט חותך אותן מהר מדי ומדלג למקומות ולזמנים אחרים. ובתוך כל זה התסריט אינו מציע תובנות מעניינות לגבי אלביס ומקומו בתרבות האמריקאית, מעבר לכך שהוא הביא את הבנות לאקסטזה אורגזמית ואתגר את השמרנים. בשנות התשעים ביקרתי באחוזת גרייסלנד שבממפיס, וההצצה ההיא לביתו סיפקה לי התרשמות יותר אינטימית לגבי האדם שהיה.

אחרי כשעתיים רועשות ומתישות, שכמו נערכו על ספידים, הסרט סוף סוף מאט את הקצב ומפתח כמה סצנות דרמתיות שבהן אלביס, סוף סוף, מנסה להשתחרר מאחיזתו החונקת של פארקר ולעשות מה שהוא רוצה – לבחור את השירים שלו בעצמו, לצאת לסיבוב הופעות בעולם. ואז "אלביס" הופך לביוגרפיה קולנועית טיפוסית, עם כמה שירים טובים שמוגשים בשלמותם. אלא שבשלב הזה כבר הייתי מנוכרת לסרט במידה כזו שכבר לא יכולתי להיענות לבקשתו של המלך לאהוב אותו ברכות.

★★✯ 2.5 כוכבים
Elvis בימוי: באז לורמן. עם אוסטין באטלר, טום הנקס. ארה"ב 2022, 159 דק'