האם ראיין ריינולדס יכול לשחק בתפקיד שבו הוא לא יהיה "ראיין ריינולדס"? כוונתי לפרסונה של המתחכם הנצחי, השחצן השובב, שמתחת למעטפת הקוצנית שלו יש, כביכול, "דמות אנושית". הבעיה שאנושיות זו היא תמיד חלולה. אני מתקשה לחשוב על דמות שגילם, ובאמצעותה הוא הפגין יכולות המשתייכות למה שניתן לכנות באופן מסורתי "משחק". ישנם תפקידים אשר להם מתאים המנעד המצומצם שלו – ותו לא. "הודעה אדומה", סרט הפעולה הקומי של נטפליקס, שבו שיחק לאחרונה לצד גל גדות ודוויין ג'ונסון, היה מפגש פסגה של שחקנים מסוג זה. אלה כוכבי קולנוע בעידן שבו הדמויות המגולמות אינן אלא שכפולים חלולים של בני אדם המוצבים לפני רקעים שנוצרו באנימציית מחשב, וזה חלק מבליל הבינוניות של הפלטפורמה הדיגיטלית.
פרויקט אדם – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
"לשחרר את גאי", סרטו המצליח של הבמאי שון לוי (סרטי סדרת "לילה במוזיאון"), שעלה לאקרנים בקיץ 2021, הוא דוגמה לתפקיד שאליו התאים ריינולדס ככפפת VR. הוא גילם דמות של שחקן רקע במשחק מחשב שמְפַתח מוּדעוּת והופך לגיבור בלתי מנוצח במרחב הווירטואלי. ריינולדס זכה בשלל הזדמנויות להיות חלק מאקשן גרנדיוזי ובלתי אפשרי בעודו מהווה שילוב פרדוקסלי בין תמימות והתחכמות. זו הייתה הצלחה משמעותית בתקופת החזרה של בתי הקולנוע. ונראה כי גם נמצא במאי שיש לו שפה משותפת עם הכוכב.
- ביקורות נוספות:
"פרויקט אדם" (The Adam Project) שיתוף הפעולה הבא של ריינולדס-לוי, נעשה גם הוא במסגרת נטפליקס. הרפתקת מדע בדיוני "עם לב". מעין ניסיון חיקוי של סרטי פנטזיה שנעשו בין 1982 ל-1986: "אי.טי: חבר מכוכב אחר", The Last Starfighter (ניק קאסל), "איש הכוכבים" (ג'ון קרפנטר), "בחזרה לעתיד" ו"נווט מכוכב אחר" (רנדל קלייזר). ללוי יש לא מעט רקורד מקצועי המבוסס על פסטישים של שנות ה-80 – בעיקר היותו מפיק ובמאי של כמה פרקים בסדרת הנטפליקס המצליחה "דברים משונים". "פרויקט אדם" מרפרר לשתי יצירות מופת: הסימפוניה הוויזואלית-מוזיקלית "אי.טי" והקומדיה השנונה והמלהיבה "בחזרה לעתיד", שני סרטים שעצם ההיזכרות בהם בזמן הצפייה ב"פרויקט אדם" מעוררת תסכול, אם לא כעס.
הסצנה הפותחת את הסרט מתרחשת בעתיד הדיסטופי של 2050 – עתיד שלא מוצג ישירות, דבר שחסך לא מעט כסף לנטפליקס. הטייס אדם ריד בדיוק ממריא מעבר לאטמוספירה ברכב החלל המהיר שלו כשדולקים אחריו הכוחות המנסים ללכוד אותו. הוא חומק באמצעות פתיחת "חור תולעת" שמאפשר לו לקפוץ אחורה בזמן. למרות תכנונו לחזור לשנת 2018, הוא יגיע פצוע ל-2022, המקום בו יפגוש את הגרסה הצעירה שלו, אדם בן ה-12 (ווקר סקובל).
ב-2022 אדם הצעיר הוא חד לשון ומחשבה, אולם הוא גם נמצא במצב פגיע מבחינה רגשית. שנה וחצי קודם אביו לואי (מארק רפאלו) מת בתאונת דרכים, והוא מתקשה להתמודד. בבית הספר יש בריון שמתנכל לו באופן קבוע. ואימו אלי (ג'ניפר גארנר) נראית לו כמי שכבר התגברה על מות האב, ומתחילה לצאת לדייטים.
הגרסה המבוגרת של אדם תשמש כדמות אח גדול לאדם הצעיר. הוא כל מה שהילד חולם להיות – שופע ביטחון עצמי, שרירים שמעוררים את התפעלותו של הילד, והבטחה שכשיגדל יזכה לסקס בקולג' (שני אלמנטים שמוזכרים בחילופי הדברים ביניהם, ומתקרבים לסף הטעם הרע), וכמובן רכב חלל/מסע בזמן עם שלל כלי נשק.
במהלך 30 הדקות הראשונות המפגש ביניהם מתנהל כאינטראקציה סבירה - שטחית אבל משעשעת. אדם המבוגר אינו מסגיר את משימתו, ובעיקר יש התמקדות בהיכרות של הילד עם דמות הפנטזיה של הגרסה המבוגרת שלו. כדי לאזן קצת את הפערים אנו אמורים להבין שהילד לא פחות חכם מהמבוגר, ולמעשה גם לו יש תובנות להציע, כאלה שהמבוגר שכח.
מה שיכול היה להיות בידור חביב למדי נעצר בחריקת בלמים בדקה ה-35 כשהאקשן מתחיל. סיפור הרקע מועבר בזריזות כמו מידע שמוצג בפתיחת משחק מחשב רק כדי ליצור את המסגרת שתצדיק את האקשן. כך מתחוורת פרשה שבמרכזה האב המנוח (פיזיקאי מבריק), שגילה את אפשרות המסע בזמן, השותפה העסקית שלו מאיה סוריאן (קתרין קינר) שהשתלטה על הטכנולוגיה שלו ועיצבה את העתיד הדיסטופי שאותו לא ראינו, ולאורה (זואי סלדנה), האישה של אדם (המבוגר), טייסת בחלל/זמן שנעלמה וספק נרצחה על ידי סוריאן.
האקשן כולל את כל המרכיבים הנדושים ביותר של הקולנוע העכשווי כמו גם של הגרסה העוד יותר סינתטית ודלת התקציב שלו מבית מדרשם של סרטי נטפליקס. רעים גנריים עם תלבושות לחימה המכסות את כל גופם ופניהם, כדי שיוכלו להתפוגג לענן פיקסלים (לא ברור מאיזו סיבה) בלי שנתייחס לכך כאילו הם מתו. הילד בן ה-12 לא רק צופה אלא הופך לשותף בחיסול מה שאמורים להיות בני אדם (גם אם "רעים"), ולא נראה שלדבר יש יותר משמעות מחיסול דמויות במשחק מחשב.
מלבד הפגם המוסרי, סצנות הלחימה עצמן אינן סבירות מבחינת אופן התרחשותן והתפתחותן. הן אוסף של פעולות שאמורות לייצר ריגוש אוטומטי, אבל בגלל אופיין השבלוני אלה מקטעים משעממים עד השלב העלילתי הבא. העלילה מתקדמת באופן מכני אל מה שאמור להיות המהלך המרגש שביסוד חציו השני של הסרט – החזרה בזמן ל-2018, שמאפשרת את המפגש של האב עם הבן בשתי הגרסאות שלו.
זו אמורה להיות הזדמנות לאיחוי רגשי עבור אדם המבוגר הנושא לא מעט מטענים ביחס לאביו. מטענים שככל הנראה התפתחו לאחר מות האב. אבל אין כאן מראית עין משכנעת של עומק פסיכולוגי אלא רק עיצוב שרירותי שמתיימר לעורר בצופים תגובה רגשית עזה. כל הקלישאות תופענה כאן – ובמיוחד זו של דרמת הספורט הפנטסטית "שדה החלומות" (סרטו של פיל אלדן רובינסון מ-1989) לגבי היכולת לשחזר את הרגע הקסום והמכונן שבו אב מוסר לבן כדור בייסבול.
הסרט הוא תמהיל לא מוצלח ולא משכנע של אקשן סינתטי, המחייב יחס פסיכופתי למעשה ההרג, וניסיון מלאכותי לחלוב רגש באמצעות קלישאות של תיקון פסיכולוגי ו"דברים שלא נאמרו". אז נכון שהסרט נגיש למנויי נטפליקס הרבים, והוא מבטיח שכפול סביר של הנאות מוכרות ואהובות. אבל, כמו תמיד, עדיף לחזור למקור.
