לפני כמה שבועות טסתי לחו"ל לחופשה. היום שבו המראתי הוא גם היום שבו "קיארה" עלה על המסכים בישראל. עכשיו, כשחזרתי, השלמתי צפייה גם בסרט הזה. מהסרט הקודם של ג'ונאס קארפיניאנו יצאתי מסויג למדי. לא ציפיתי להרבה מהסרט החדש של אותו במאי, ועם זאת, משהו בפרצוף של הנערה בפוסטר של הסרט משדר נחישות חסרת מעצורים, אז בכל זאת השתכנעתי.
אחרי הצפייה, שני הדברים נכונים: גם הפעם אני קצת מסויג (אם כי מסיבות אחרות), אבל אכן, סוואמי רוטולו בתפקיד הראשי באמת מצוינת (והיא אכן זכתה בפרס המשחק של האקדמיה האיטלקית. היא מאוד התרגשה לקבל את הפרס. הנה רגע הזכייה מיו-טיוב).
בסרט הקודם של קארפיניאנו הרגשתי שיש תיאור מצב יפה, אבל בלי סיפור. ב"קיארה" יש סיפור. הרבה סיפור. יש דמות שהולכת בנבכי הסיפור. יש את קיארה, גיבורת הסרט בת ה-15, שעוברת במהלך הסיפור הזה תהליך התפכחות. תהליך הבנה שאבא שלה הוא לא גיבור הילדות שהיא כל כך אוהבת, אלא אדם הרבה יותר מורכב. אדם שצריך לעשות מעשים לא כל כך מכובדים כדי לפרנס את המשפחה. וקיארה הזאת עוברת כאן התבגרות מואצת. בשלב מוקדם מאוד היא שומעת פחות או יותר את כל הסיפור, אבל כשהיא מנסה לחקור יותר לעומק, כל מי שמסביבה אומר לה: תעזבי, את עוד צעירה, את לא תביני. וזה מעצבן ומתסכל אותה (ואותי באולם) עוד יותר. היא רוצה להבין.סוואמי רוטולו, בתפקיד הראשי, משחקת את קיארה בדרך הכי נטורליסטית שאפשר. בלי היסטריה. נחושה וחדה, אבל גם רגישה ובוהה בעולם. רוטולו-קיארה כל כך מנסה לגלות מי אבא שלה, לאהוב אותו אבל גם להתעמת איתו. וזהו הלב הגדול של "קיארה".
הבעיה מתחילה עם אסטרטגיית הבימוי השגויה לטעמי. אמנם, כל החלק הראשון (והארוך למדי, אבל האורך כאן מוצדק לדעתי) מציג משפחה אוהבת, יחידה של אחיות ונשים חיות ושמחות, ואבא אוהב אבל נחבא אל הכלים. ואז מגיע הגילוי, אבל קארפיניאנו מביים את כל הסרט, מכאן והלאה, כמעין חלום/ סיוט. עם עיצוב פס קול מאוד מוגזם, צילום מסוגנן מדי, ועם לא מעט רגעים שבהם אני שואל את עצמי – האם זה באמת, או שזאת הזיה של הגיבורה? יש אפילו חור שנפער באדמה (ואחר כך מתברר שזה לא ממש חלום).
הבעיה היא שבסביבה שבה מתקיים הסרט, המציאות היא קשה ולא מאוד משופרת. בשלב מאוחר בסרט האבא אפילו אומר: מה את חושבת, שאני הבוס הגדול של המאפיה כמו שכולם אומרים? פחחח. רחוק מאוד מהמציאות. אני פועל פשוט. אבל הסרט מבויים כאילו יש כאן סוד מאוד גדול, כאילו שהאבא הוא באמת איזשהו ארכי-פושע, ויש כאן אדם מתוחכם מאוד. זה לא המצב.
מדובר בסך הכול על נערה פשוטה בסביבה פשוטה שמגלה אמת לא נעימה, והסרט לוחץ מאוד בכיוון הלא ריאליסטי. להרגשתי, הסרט מבוים לא נכון – סוואמי רוטולו נטורליסטית מאוד, מגיבה לכל דבר כמו אדם בשר ודם שאני פוגש ברחוב, אבל הסרט מבויים כמו קולנוע פשע מהוליווד הרחוקה.
אז כן, הפעם מדובר בסרט עם הרבה יותר בשר בתסריט, אפשרות גדולה יותר להתקרב אל הדמות הראשית ולהתבגר יחד איתה, אבל כל מה שמסביב קצת מפספס את המטרה. סרט מאוד מעניין, ולרגעים מרגש, אבל עדיין לא מספיק טוב.
סוואמי רוטולו, בתפקיד הראשי, משחקת את קיארה בדרך הכי נטורליסטית שאפשר. בלי היסטריה. נחושה וחדה, אבל גם רגישה ובוהה בעולם. רוטולו-קיארה כל כך מנסה לגלות מי אבא שלה, לאהוב אותו אבל גם להתעמת איתו. וזהו הלב הגדול של "קיארה".
איתן 