צפייה ב"גזלייט" ("Gaslit"), הדרמה של רשת סטארז האמריקאית ששזמינה מעתה ב-yes ו-HOT, מעלה את השאלה: מה הסיפור שאנחנו רואים כאן בעצם? האם זהו עוד סיפור על פרשיית ווטרגייט, שהפילה את הנשיא ריצ'רד ניקסון ועוד לא מעט פוליטיקאים בעקבותיו? האם זהו סיפורו של זוג נשוי ורעיל? או שמא מדובר בסיפורה של אישה אחת שהייתה באמת, והדרכים העקומות שבהן היא נזכרה עם השנים? אני, אישית, יודע מה הסיפור שהייתי מעדיף לראות; הבעיה היא ש"גזלייט" מחליטה לספר את שלושתם בו זמנית.
מרתה מיטשל מילאה תפקיד חברתי מהסוג שהולך ונכחד: היא הייתה אשת חברה. אישה עשירה, זוהרת וחברותית שאירחה והתארחה במסיבות הנכונות, ובכך קידמה את האינטרסים שלה ושל בעלה, התובע הכללי של ארצות הברית ג'ון מיטשל. אבל היא לא עשתה רק את זה. היא הייתה לסלבריטי (סקר מאותן שנים קבע שמעל 70% מהאמריקאים ידעו מי היא), התארחה בתכניות והתראיינה לכל מי שהציב מיקרופון מול פניה, וסיפקה את הסחורה - מרתה הייתה מקור מופלא של רכילות פוליטית.
אלה היו שנות השבעים המוקדמות, והנשיא היה ניקסון, רגע לפני הבחירות לקראת הקדנציה השנייה שלו. ג'ון, בעלה של מרתה, רצה לעשות כל מה שצריך כדי לוודא שניקסון הרפובליקן ייבחר לנשיאות - גם (ואולי במיוחד) אם זה אומר שעליו לשים פס על מה שנחשב מכובד, אתי וחוקי. לפי הסדרה (אבל גם גוגל מאשר את זה במידת מה), הוא זה שאחראי לפריצה הידועה למטה המפלגה הדמוקרטית במלון ווטרגייט, אחד הסקנדלים הגדולים ביותר בתולדות הפוליטיקה האמריקאית ומה שגרם בסופו של דבר לניקסון להיות הנשיא הראשון שמתפטר ממשרתו.
אם יש משהו שג'ון מיטשל ידע שעליו לעשות כשהתרחשה הפריצה למלון ווטרגייט, הוא להרחיק את מרתה מכל אמצעי תקשורת כלשהו. האמצעים שבהם הושגה המטרה הזאת היו היסטריים יותר משאנחנו יכולים לדמיין בכלל, ופה מתחיל הסיפור.
הסיפור הזה הוא של מרתה, וכל השאר מנגנים לה כינור שני. לא צריך להסתכל מעבר לרשימת המשתתפים כדי להבין את זה: את כל שאר המעורבים בפרשיית ווטרגייט, הפוליטיקאים ועושי דברם, מגלמים שחקני אופי לא מזן ה"היי, זה ההוא שהיה בזה". את מרתה מיטשל, לעומת זאת, מגלמת ג'וליה רוברטס, אישה שלא כיכבה בסרט הוליוודי גדול באמת כבר עשור אבל לעד תיזכר בתור אחת מכוכבות הקולנוע הגדולות שהיו. את בעלה ג'ון מגלם זוכה האוסקר (פעמיים!) שון פן, תחת מעטה איפור כבד.
ואכן, כל מה שלא קשור למרתה די בנאלי. פרשיית ווטרגייט אינה משהו שהישראלי הממוצע מכיר בעל פה (וזה לא כזה נורא, מי שישמע, אפשר לחשוב שהאמריקאי הממוצע יודע מה הלך בחשבון הבנק של לאה רבין בסבנטיז), אבל היא כבר הייתה נושא של כמה וכמה סרטים די גדולים - "פרוסט/ניקסון", "כל אנשי הנשיא", אפילו "העיתון" של ספילברג נגע באירוע. "גזלייט" מציגה את הפוליטיקה האמריקאית בעליבותה המיטבית, ויכול מאוד להיות שזה יספק את חובבי הז'אנר, אבל למי אכפת מחבורה של פוליטיקאים לבנים, זקנים ומעצבנים כשג'וליה רוברטס פה, נותנת את אחת ההופעות הטובות בקריירה שלה?
מרתה של רוברטס היא דמות מורכבת, מצחיקה ומרגשת. יש לה נוכחות של כוכבת, והיא עדיין מספיק מוכשרת ומעודנת כדי להפוך סצנות שלמות באמצעות ניואנס אחד, להחזיק רגעים ארוכים שבהם רק היא על המסך, כשהיא בקושי אומרת מילה. רוברטס תמיד תיעלה את היופי הטבעי ועוצר הנשימה ואת הכריזמה העל-אנושית שלה למשחק משובח, וב"גזלייט" היא עושה בדיוק את זה. שון פן, שלצדה כבעלה האלים והנאלח, עושה עבודה סבירה בהחלט. הסדרה בכיוון הנכון כשמרתה נמצאת במרכז, ורק אז התחושה היא שמגיע למסך משהו שלא ראינו מספיק: סיפור מרתק, מטורף, קצת סקסי וקצת מכמיר לב על גבר אלים שניסה להשתיק את אשתו כדי לשמור על מקומו בקרבת מנהיג העולם החופשי, ועל האישה שסירבה להקשיב לו. מרתה לא מפנה לבעלה את הלחי השנייה כשהוא סוטר לה, אלא נותנת אחת בחזרה ואז גם אומרת שאמא שלה הייתה מרביצה יותר חזק.
ישנן עוד כל מיני פינות, מעניינות יותר ופחות, ש"גזלייט" בוחרת להיכנס אליהן. היא מתמקדת בג'ון דין (דן סטיבנס), פרקליט שהיה דמות מפתח בפרשייה, וגם נכנסת לחייו האישיים דרך סיפור אהבתו לאשתו השנייה - אותה מגלמת בטי גילפין הגדולה מ"גלואו", שמקבלת מספיק זמן מסך כדי שנודה לאל הטוב על קו העלילה הלא-הכרחי הזה. דקות ארוכות מוקדשות גם למאבטח של מלון ווטרגייט, שבזכותו הפריצה ההיא דווחה מלכתחילה. זהו היתרון של המדיום הטלוויזיוני, שמאפשר לספר סיפור בכמה שעות ולא בשעתיים פלוס מינוס, אבל האם "גזלייט" ראויה להיעזר ביתרון הזה?
"גזלייט" היא בעיקר בילוי נאה של שעה בשבוע בחברת ג'וליה רוברטס, כוכבת על שהחליטה (או שהוחלט עבורה) להיות מעתה שחקנית אמיתית. ראוי שנעריך אותה גם ככזאת, אחרי ששנים ארוכות חשבנו עליה בעיקר כאישה יפה. הבעיה היא ש"גזלייט" לא נותנת לנו מספיק זמן איתה, ומתפזרת לסיפורי פוליטיקה אמריקאית מהסוג ששמענו מספיק מהם. היא מבצעת אותם טוב מספיק כדי שתהיה סיבה טובה לעקוב אחריה עד הפרק השמיני והאחרון, אבל אם עיניכם ינדדו לטלפון בזמן שג'וליה רוברטס לא על המסך יהיה קשה לבוא אליכם בתלונות.