אנג'לין, האישה המסתורית שעל חייה מבוססת הסדרה "אנג'לין" ("Angelyne"), רואה את עצמה כאמא הרוחנית של קים קרדשיאן ופריס הילטון, והיא לא היחידה. למעשה, כך בדיוק נפתחה הכתבה שפורסמה עליה בהוליווד רפורטר ב-2017, שחשפה את עברה כרוניה תמר גולדברג - בת לניצולי שואה שגדלה בקהילה חרדית בבני ברק ומשם עברה ללוס אנג'לס - ועליה מבוססת הסדרה. במונחים מקומיים, אפשר בהחלט לחשוב עליה כאמה הרוחנית של אורית פוקס.
הפרסום של אנג'לין בשנות השמונים הגיע מהברקה שיווקית, והיא לפרסם את עצמה על שלטי חוצות. לא סרט בכיכובה, לא להקה שהיא מובילה, לא פרויקט משום סוג. פשוט אותה, את הפרסונה. וכפי שניכר במהלך הסדרה, בהחלט מדובר בפרסונה - דמות שאנג'לין המציאה ופיסלה את עצמה בדמותה, תוך שהיא קוברת עמוק בפנים את העבר והזהות האמיתיים שלה.
דמותה של אנג'לין וסיפור חייה הם בהחלט חומרים מרתקים לסדרה, ואי אפשר להתכחש לכך. הם גם חומרים מעולים לבחון מחדש את נסיבות הפרסום שלה בעיניים מפוכחות יותר, ממש כפי שהייתה לנו הזדמנות לעשות עם פמלה אנדרסון ב"פאם וטומי" או מוניקה לווינסקי ב"סיפור פשע אמריקאי". אבל ההבדל העיקרי בין אנג'לין לשתי הדמויות האלה ניכר - אנג'לין לא הייתה קורבן של תעשייה מיזוגינית, אלא בדיוק ההיפך: היא ניצלה אותה לטובתה.
האם מדובר באייקון פמיניסטי? למרות שזאת בהחלט שאלה מעניינת, "אנג'לין" (שכל פרקיה עלו בשבוע שעבר בשירות הסטרימינג פיקוק, שטרם זמין בישראל) לא מטפלת בה יותר מדי. היא בהחלט נותנת לאנג'לין את הקרדיט כגאון שיווקי וכמי שהבינה איך לנצל את האובססיה לנראות הנשית לטובתה, אבל היא גם מציגה אותה כאדם תועלתני ללא אג'נדה מעבר לרצון הנואש להתפרסם. השאלות המעניינות יותר שהסדרה מעלה נוגעות בדיוק לזה - הפרסום ומהותו. אם ניקח לדוגמה את קים קרדשיאן, אפשר לראות בקלות את ההבדל בינה לבין אנג'לין: קרדשיאן אולי התפרסמה בזכות המראה שלה, בדיוק כמו אנג'לין, אבל כיום היא מתעלת את הפרסום לא רק כדי להגדיל את חשבון הבנק שלה, אלא גם כדי להילחם במערכת המשפט האמריקאית הגזענית ולדחוף את רפורמת בתי הכלא. אנג'לין, לעומת זאת, לפחות לפי איך שהיא מוצגת בסדרה - עסקה, ועדיין עוסקת, אך ורק באנג'לין.
שווה להתעכב על שתי נקודות מצטיינות בסדרה: הראשונה היא אמי רוסום, שכבר הוכיחה ב"חסרי בושה" שהיא מסוגלת לשאת על כתפיה סדרה שלמה. ב"אנג'לין" היא משמשת גם מפיקה בפועל, ולמרות שהחיקוי שלה של הקול והמימיקות של אנג'לין אינו מדויק, זה לא באמת משנה. רוסום היא שחקנית שנעלמת לחלוטין לתוך התפקידים שלה, וזה פשוט מרהיב לצפייה. שווה גם לציין לטובה את מרטין פרימן, שמגלם את השותף העסקי של אנג'לין ומי שמימן והדפיס את שלטי החוצות שלה, כי תמיד נעים לראות אותו על המסך.
הנקודה המצטיינת השנייה היא האופן שבו מוצג סיפורה של אנג'לין. חמשת פרקי הסדרה משתמשים בכלים של מוקומנטרי - השחקנים, מכוסים באיפור מבגר, יושבים ומספרים למצלמה על העבר, שמוצג לנו גם הוא. אבל מאחר שאנג'לין והאנשים בחייה זוכרים את הדברים באופן שונה, המעברים בין הראיונות לזכרונות מציגים לנו נרטיבים שונים, לעתים מתנגשים. מה הסיפור האמיתי? למי שייך הסיפור האמיתי? והאם בכלל ניתן לספר סיפור "אמיתי" של מציאות אובייקטיבית? כל אלה שאלות שלא באמת נענות, וההנאה מהסדרה נעוצה בעיקר במתח התמידי בין המציאות לזוויות הראייה השונות.
למרבה הצער, הפער בין מציאות לבדיה הוא גם מה שהופך את "אנג'לין" ללוקה בחסר, ולא באמת מספקת כשמגיעים לסופה. היא אמנם עשויה נהדר, מבדרת ובינג'ית, אבל כשהיא מגיעה לחלק שבו נחשף עברה של אנג'לין (כולל הופעת אורח ישראלית), היא לא צוללת אל תוך הפוטנציאל העצום שיש בניסיון לנתח פסיכולוגית את הדמות המורכבת הזאת, ונותנת לצופים להשלים את החסר בעצמם. זה לא שאין בזה ערך - הסדרה אפילו מדגישה את המסתורין כחלק מהותי מדמותה של אנג'לין - אבל קשה שלא להרגיש שמעט יותר עומק היה מאפשר אמפתיה כלפי הדמות שלה.
בפועל, קשה לחבב את אנג'לין כשצופים בסדרה, אפילו כשהחלקים הפגיעים יותר שלה נחשפים בה. מצד שני, היא עדיין מצליחה לעבור שם כדמות אנושית יותר מהאופן שבו אנג'לין האמיתית מציגה את עצמה. ואולי זאת הסיבה שהפרסום של אנג'לין לא החזיק מעמד: אנחנו מסוגלים לקבל מפורסמים מגלומנים עם אישיות בעייתית כשהם מפוצצים בכישרון (היי קניה ווסט) או מפורסמים שאין להם כישרון בולט אם האישיות שלהם מפצה על כך (ראו ערך הקרדשיאנס), אבל המותג שאנג'לין יצרה לעצמה הוא של בלון מסטיק ורוד מלא באוויר, כשהיא מוחקת לא רק את הפרטים הביוגרפיים של עברה - אלא גם כל טיפת אנושיות שהייתה בה, לטובת דמות שכל מהותה ועניינה הוא פרסום. זה אולי מעניין, אבל לא לאורך זמן.