עכשיו תורנו: העולם צריך גיבור-על שהוא חתיך-על ומצחיק-על

בבסיס של הכל, טאיקה וואיטיטי הוא מספר מחונן של סיפורי ילדים. בניו זילנד מולדתו הוא יצר כמה סרטים מקסימים על ילדים (תארגנו לעצמכם צפייה ב"לצוד את הפראיים"), לפני שהגיע להוליווד לביים את "תור: רגנרוק", אחד הסרטים הכי מבדרים ביקום של מארוול. אחריו הוא כתב וביים את "ג'וג'ו ראביט" הנהדר, על חיבוטיו של ילד נאצי (וזכה באוסקר על התסריט), לפני ששב לספר על עלילות האל הנורדי עם הגרזן. הפעם הוא גם כתב את התסריט – יחד עם ג'ניפר קייטין רובינסון – והתוצאה היא סוג של סרט ילדים פרוע ומצחיק ולא מאוד מגובש. שמו של הסרט רומז לכך, אבל לוקח זמן להבין את זה.

חלק מעלילות הסרט מסופרות לקהל של ילדים על ידי הגלדיאטור המבולבל קורג, המדבר בקולו של במאי הסרט. ילדים הם גם המניע של הסרט, ולקראת סופו הם זוכים להגשים את הפנטזיה של כל הצופים הצעירים שאוהבים לשחק בלהיות גיבורי על. זה מתחיל מסיפור הרקע של נבל-העל (כריסטיאן בייל). הפתיחה העזה מציגה אב ובתו שמנסים לשרוד בשמש הקופחת במדבר. אחרי מות הילדה, האב הדואב מגלה שלאלים בהם הוא שם את מבטחו לא היתה שום כוונה להציל אותה, משום שמבחינתם בני האדם נמצאים בעולם כדי לשרת אותם, ולא להיפך.

עם חרב מכושפת בידו הוא יוצא למסע נקמה אינטרגלקטי והופך לגור שוחט האלים. בהמשך, הסרט מציג בפנינו שלל אלים נוספים שמאששים את האכזבה של גור, כך שבסך הכל אפשר היה להזדהות איתו אלמלא חטף ילדים תמים ותקע אותם בכלוב אי שם בגלקסיה. בשלב מסוים האל המאכזב מכולם (עוד אחזור אליו בהמשך) מנסח אמירה רפלקסיבית לגבי ההבדל בין הציפיות של בני האנוש מהאלים בימים עברו – פעם הם התפללו לגשם ודברים כאלה – לבין הציפיות שלהם היום, כפי שהן באות לידי ביטוי בסרטי גיבורי העל של מארוול.

תור נמצא שם כדי לתקן את הרושם, אם כי גם הוא מרוצה מעצמו קצת יותר מדי, שלא לדבר על הנזק שהוא גורם בשחצנותו למקדש שהוקם כדי לסגוד לאלים כמותו. מקדש הזכוכית דמוי כוסית היין, כמו הנחיתה על כוכב קטן במיוחד (מחווה ל"הנסיך הקטן"?) ודימויים נוספים בסרט נראים כמו איורים מספרי ילדים, ותורמים לסרט תבלין סוריאליסטי.

במשימתו להציל את הילדים מצטרפות אל תור שתי לוחמות – ולקירי (טסה תומפסון), שהשתתפה גם ב"תור: רגנרוק", ותור האדירה, הלא היא ג'ודי פוסטר, כלומר ג'יין פוסטר (הבדיחה מהסרט) בגילומה של נטלי פורטמן. אהובתו של תור נעדרה מהסרט הקודם, אך וואיטיטי שכנע אותה לחזור והעניק לה מחלת סרטן קטלנית וגם גרזן משלה, שהוא בעצם הגרזן האקס של תור.

מערכת היחסים המורכבת בין התורים והגרזנים שלהם מייצרת מרובע אהבה מבדח מאוד, טיפוסי להומור האבסורדי של וואיטיטי. כיף לראות את פורטמן כאלת מלחמה שמחפשת לעצמה קאצ'פרייז, ונחמד לצפות בג'יין ותור מדברים על התפרקות יחסיהם בשל קריירות מנוגדות. אבל שלא כמו בסרטי הילדים הרשמיים שלו, הפעם ההומור והרגש לא ממש מתלכדים, וכשתור מרצין ואומר לג'יין שהוא אוהב אותה זה לא מקפיץ את הלב. ואם היה כאן ניסיון לעצב תהליך של חיפוש עצמי של תור, הסרט לא מאוד מחויב לו.

משום מה שני הגרזנים, מיולניר וסטורם-ברייקר, אינם מקנאים בנשק החדש שתור מאמץ לעצמו – הברק של זאוס. הביקור בעיר האלים אומניפוטנט, לשם תור וחבורתו מגיעים בתקווה לרתום אלים נוספים להצלת הילדים (לא ברור מדוע הם לא פונים לשומרי הגלקסיה המופיעים בתחילת הסרט), הוא אחד מהשיאים הקומיים של הסרט. ראסל קרואו מרביץ את הופעתו הטובה והמבדרת ביותר מזה שנים בתפקיד מלך האלים הנהנתן והמאוהב בעצמו – מעין שיקוף של מה יכול לקרות לתור אם לא ייזהר.

יש בסרט עוד שלל הופעות אורח מפתיעות ומצחיקות מאוד של כוכבים גדולים שנהנים להצטרף לחגיגה, וזו מטה את משקלו של הסרט לצד הצבעוני של הפלנטה. זה לא באשמתו של בייל המצוין, שמעצב את אחד הנבלים היותר מרשימים ביקום של מארוול. כשהגיבורים סוף סוף מגיעים לאזור שלו, הצבע נשאב מהסרט ולמשך זמן מה הוא הופך לשחור לבן. אבל, כאמור, חסר כאן גיבוש דרמתי שמונע מהסצנות היותר רציניות לגעת ברגש.

בהתחשב בעובדה שזה הסרט ה-29 ביקום של מארוול, וכבר יש תאריכי הפצה לעוד חמישה סרטים (עד מתי?), אני לא מתלוננת, כי כמה רציניים כבר אפשר להיות? סך הכל זה סרט מבולגן וכיפי עם כריס המסוורת' בשיאו כקומיקאי וכחתיך-על, ועם פסקול מגניב שעשוי להחזיר את השירים של גאנז אנד רוזס (ואבבא) לראש המצעד. אם ממש רוצים, אפשר להשתמש בו כמקפצה לדיון בתרבות של סרטי גיבורי-על כעבודת אלילים, אבל אפשר גם סתם ליהנות. דרך אגב, אינדיה, בתו בת ה-10 של המסוורת', מגלמת את הילדה ששמה מופיע בשם הסרט. וכן, יש סיבה להישאר עד סוף הכותרות.

★★★★ 4 כוכבים
Thor: Love and Thunder בימוי: טאיקה וואיטיטי. עם כריס המסוורת', נטלי פורטמן, כריסטיאן בייל, ראסל קרואו, טסה תומפסון, טאיקה וואיטיטי. ארה"ב 2022, 125 דק'