כשסטודנטים לפיזיקה צריכים לעשות שיעורי בית הם פותרים משוואות. סטודנטים לקולנוע צריכים לראות סרטים. וכסטודנט לקולנוע, לפני הצפייה ב"אירמה ופ" ("Irma Vep"), הסדרה החדשה של אמן הקולנוע הצרפתי אוליבייה אסייאס מבית HBO (שמשודרת בישראל ב-yes, HOT וסלקום tv), ישבתי לראות את סרטו מ-1996 באותו השם. הסדרה הזאת בהחלט מתנהגת כמו אחת שמצריכה שיעורי בית, והצפייה בסרט הרגישה בדיוק ככה: מטלה לא מהנה במיוחד. הסרט ההוא היה גבבה עלק-אמנותית-עלק-מתוחכמת על עולם הקולנוע הצרפתי לקראת סוף המאה ה-20, אבל הוא בעיקר נראה כמו סיפורם של חבורת צרפתים שמנסים לעשות סרט ולא מפסיקים לדבר על חיי המין של עצמם תוך כדי.
הסרט ההוא נגאל בקושי בזכות המסוגלות של אסייאס ליצוק סטייל ואסתטיקה גם לכלום הכלומי ביותר, בזכות הנוכחות של השחקנית הראשית ההורסת מגי צ'יאנג (שמאוחר יותר הייתה לאשתו וגרושתו של אסייאס), ובזכות כמה שירים נחמדים בצרפתית שהתנגנו ברקע. בסדרה, שמרחיבה את הסרט בן תשעים הדקות לאירוע מטא-קולנועי של שמונה שעות, בקושי יש את זה. מה יש במקום? מעט מאוד, למען האמת.
הסיפור, למי שמעוניין, באמת לא מסובך במיוחד: מירה, כוכבת הוליוודית שבדיוק סיימה פרויקט גיבורי על דבילי, נוחתת בצרפת כדי לצלם את "אירמה ופ" - סדרה אמנותית שאמורה לפצות על כל השיט המסחרי שעשתה עד עכשיו. "אירמה ופ" היא גרסה מעודכנת של סרט עצמאי ודל תקציב, שהבמאי החרדתי רנה פידל ביים בשנות התשעים בכיכובה של גרושתו לעתיד. בשני המקרים מדובר בעיבוד לסרט צרפתי אילם מ-1916 בשם "הערפדים". התפקיד שהוטל על מירה לגלם הוא זה של אירמה - המוזה הגדולה של כנופיית "הערפדים" פורעי החוק, שמסתובבת בחתוליות בבגד גוף שחור וצמוד ועושה כל מיני דברים. בזמן שמירה מנסה לנווט בין הצילומים לחיי האהבה העקומים שלה, פידל מנסה להחזיק את עצמו בידיים, להתמודד עם שחקנים אגו-מניאקים במקרה הטוב ונרקומנים במקרה הרע ועם השדים מעברו שהסרט הזה מעלה.
וכל זה פשוט מאוד, מאוד משעמם.
הבעיה העיקרית בסיסית במיוחד: אף לא דמות אחת בסדרה מצליחה לעורר הזדהות או עניין. מירה מגולמת על ידי אליסיה ויקנדר, שחקנית שלפני שבע שנים טעינו לחשוב שהיא עומדת להשתלט על הוליווד. היו לה תפקידים ראשיים בסרטי איכות ממסדיים, סרטי ז'אנר מתוחכמים ומותגי אקשן ששווים מיליארדים, והיום מבט אחד בשמה מעלה את השאלה מה לעזאזל היה שווה באוסקר שזכתה בו על "הנערה הדנית". היא לא עושה עבודה גרועה במיוחד - לרגעים היא חיננית, לרגעים החיוך המקסים שלה עובד מספיק טוב, אבל בפועל היא לא הופכת את מירה לדמות שראויה לסדרה משל עצמה. "כוכבות הוליוודיות במשבר" זו הקלישאה האהובה עליי, והסדרה לא עושה איתה שום דבר ראוי לציון. הטרגדיה האמיתית היא שמירה היא עדיין הדמות הכי מעניינת בסדרה כולה.
זאת משום שכל הקאסט, ללא יוצא מן הכלל, מתנהל באותה אדישות רצינית ונטולת עניין שמונעת מהדמויות שהשחקנים מגלמים להפוך למשהו שארצה להסתכל עליו מתקיים בעולם ליותר מחצי דקה. בין אם מדובר בשחקן המכור לקראק, השחקן החרמן והנרקיסיסט, האסיסטנטית הלמל"מית של מירה או הבמאי בן-דמותו-של-אסייאס: כולם מאוד לא חיוניים, לאף אחד מהם אין סיפור שהייתי רוצה להתעכב עליו.
"אירמה ופ" היא סדרה שמציעה בעיקר דיון על קולנוע ומצבו בעולם כיום. הדיון הזה לא מתקיים באמצעות סיפור (אין "סיפור" בסדרה הזאת; יש סיטואציות, והן די סתמיות), אלא באמצעות, ובכן, דיון: הדמויות יושבות ומשוחחות אחת עם השנייה. שזה בסדר גמור, כל עוד הדיון הזה יציע משהו שאי אפשר לקרוא בטוויטר. כאן הדמויות מסתפקות בקצת ניימדרופינג ובתובנות לא חיוניות. בכלל, אי אפשר באמת לנהל דיון בשאלה החשובה "מה יקרה עם הקולנוע ב-2022" כשהסדרה מתעקשת להתקיים בעולם שבו מגפת הקורונה ככל הנראה לא התרחשה בכלל. זאת בחירה לגיטימית, כמובן, חלקנו באמת לא נהנים לשמוע את המילה "קוורנטין" ולראות מסכות על המסך שאליו אנחנו הולכים כדי לברוח מהעולם האמיתי, אבל אדון אסייאס, אם אתה רוצה לומר משהו על עולם הקולנוע בשנים האחרונות, מוטב שתתייחס לדבר הכי חשוב שקרה בעולם האמיתי בשנים האחרונות. ואם העיקר הוא לא דיון בעתיד הקולנוע, או במהות היצירה הטלוויזיונית, אפשר גם פשוט לספר סיפור - גם זאת אופציה, והיא נפלאה, אבל הסיפור שמסופר ב"אירמה ופ" פשוט לא עובד בשום מישור. מירה מסתובבת על הסט, דוחה הצעות של מיליוני דולרים בגלל שהסדרה הזאת גורמת לה, לטענתה, להבין איזה סוג יצירה מעניין אותה מעכשיו, אבל בשום שלב לא היה אפשר להבין שמשהו ממה שראינו עד כה משפיע עליה לחיוב או לשלילה.
מצד שני, יתכן שאסייאס באמת לא כל כך מעוניין בכל זה. ככל שהסדרה מתקדמת, הגבול בין המציאות לבדיון מיטשטש: קטעים מ"אירמה ופ" של 1996 מתערבבים ב"אירמה ופ" של 2022 (לצד קטעים מהסרט האילם המקורי), ועולה הרושם שהוא מעוניין לדבר בעיקר על עצמו. וזה בהחלט מותר - גם רחל המשוררת ידעה לתת ב"רק על עצמי לספר ידעתי", אבל היא גם ידעה לעשות את זה בצורה חיננית מספיק כדי שכשתדבר על עצמה אחרים יקשיבו. כשרנה, האווטאר של אסייאס עצמו, מספר על געגועיו לגרושתו הכוכבת, תגובתי הייתה משהו כמו "נראה לי שהיא ידעה מה טוב לה".
קהל היעד לאירוע הזה אמור להיות סטודנטים לקולנוע, שישמחו לדבר על קולנוע מיינסטרימי מול קולנוע אמנותי מול קולנוע אילם מימי מלחמת העולם הראשונה עד שידממו האוזניים לכל מי שנמצא סביבם, אבל כאחד מהם, הסדרה הזאת פשוט שיעממה אותי. יש כאן שם של במאי מוערך, יש כאן שחקנית זוכת אוסקר, יש כאן הבלחות קצרצרות של קולנוע מרשים (בעיקר בקטעים שמתארים את הסדרה-בתוך-סדרה), אבל כל האירוע הזה מרגיש כמו שיעורי בית. בהתחשב בעובדה שאף אחד לא יבוא וייתן לכם ציון על הצפייה ב"אירמה ופ", אולי מוטב לבדוק מה יש בנטפליקס. זה אולי לא יהיה "איכותי" באותה המידה, אבל כמעט בוודאות יהיה לכם הרבה יותר כיף.