אור מתוך השחור

"פרשס" (או בשמו המקורי "Precious: Based on the Novel 'Push' by Sapphire", כדי למנוע בלבול עם סרט פעולה ששמו כשם הספר ושהופק אף הוא השנה), הוא אחד הסרטים הכי טעונים אידיאולוגית שנעשו בשנים האחרונות.

זה מתחיל בסיפור שמציג את אחד הדימויים הכי קיצוניים, אפילו ראקציוניים, של שחורים שנראו לאחרונה בקולנוע האמריקני. קלריס פרשס ג'ונס (גבורי סידביי) היא נערה שחורה ואנאלפבית השוקלת כמעט 160 קילו, שחיה בהארלם של שנות ה-80 עם אמה (הקומיקאית ומנחת תוכנית האירוח, מו'ניק) המכה ומשפילה אותה על בסיס יומיומי. בעבר נאנסה פעמיים על ידי אביה, וכתוצאה יש לה תינוקת הלוקה בתסמונת דאון ועוד אחד בדרך. האם ובתה מתגוררות בחור הכי מזוהם ומעופש שאפשר להעלות על הדעת, והכיעור הפיזי והאנושי שולט בכל.

מפעם לפעם גולש הסרט - בבימויו של לי דניאלס (המפיק של "מונסטר בול", שלראשונה זיכה שחקנית שחורה באוסקר, האלי ברי), ושעל מפיקיו בפועל נמנים אופרה ווינפרי וטיילר פרי, אולי השחור הכי מצליח בקולנוע היום) - אל תיאור עולם

הפנטזיות של פרשס. העולם הזה מאופיין בזוהר מלאכותי, ופרשס הפאתטית מטופפת בו עוטה שמלות צבעוניות מגוחכות, ונראית כאילו הגיחה מסרט של ג'ון ווטרס.

ייצוגי שני העולמות הסותרים הללו - זה הריאליסטי ועולם הפנטזיה - מעוררים אי נחת בשל ההיבט הסטריאוטיפי שלהם, אך בה בעת קשה שלא להעריך את הקיצוניות האסתטית שמאפיינת אותם. באופן פרדוקסלי, זה בדיוק מה שהופך את "פרשס", שמאחוריו עומדות כאמור כמה מהדמויות השחורות המובילות בעולם הבידור האמריקני, לאחד הסרטים הכי לא תקינים פוליטית שנצפו לאחרונה.

פריק שואו גזעני?

"פרשס" נראה לעיתים כמו מסכת של אומללות שחורה - עוני, אלימות, אונס וגילוי עריות, פיגור, בורות, טינופת וכל הג'אז הזה. מזמן לא נראה ייצוג בזוי כל כך של מציאות חיים שחורה, עד שהתחושה לעיתים גובלת בנצלנות, ואף חמור מזה - בהצצה לפריק שואו. מה, באמת היו צריכים למצוא את השחקנית השחורה הכי שמנה ומכוערת כדי להבהיר איזו נקודה? האם אין בכך משום חיזוק סטריאוטיפ אתני (השחורה היא גם היפופוטמית ואנאלפביתית)? ומדוע דמותה של האם צריכה להזכיר את זו האכזרית והקאמפית שגילמה פיי דנאוויי ב"אמא יקרה", שהתבסס על זכרונות בתה של ג'ואן קרופורד?

"פרשס". קץ לשלטון הפוליטיקלי-קורקט

אבל, שוב - זה גם מה שהופך את סרטו של דניאלס ליצירה חריגה ומרתקת כל כך. סרט שמאתגר את הגבולות והאתיקה של הייצוג, שנע בין הדמגוגי והמרגש, שתובע מאיתנו להתמודד עם התפיסה הסטריאוטיפית והגזענית שלנו, שבז לרודנות הפוליטקלי-קורקט.

אחת הסצינות הבולטות, והבוטות, בהקשר זה היא אינוסהּ של פרשס על ידי אביה. זוהי סצנה שנדמית כאילו נלקחה היישר מ"סרטי הדרום" המהבילים שהופקו בארצות הברית בשנות ה-70 ("מנדינגו", "רעם התופים"), ומשלבת זיעה נוצצת וזרועות משומנות לקול נתחי בייקון מטוגנים. נצלנית, ויחד עם זאת נועזת ומאתגרת.

"פרשס", לפיכך, מעורר תגובות סותרות. מצד אחד, זו שנוסחה במשפט חריף שחרץ ארמונד ווייט, מבקר הקולנוע השחור של הניו-יורק פרס, ולפיו מאז "הולדת אומה" (האפוס האמריקאי הגדול של די.וו. גריפית מ-1915 שמתרחש על רקע מלחמת האזרחים, שהואשם בזמנו בגזענות) לא נצפה דימוי משפיל כל כך של אמריקה השחורה.

מתוך הסרט. כישרון ענק בגוף ענק

מאידך, התרועות שנשמעות מעברה הלבן של העיתונות האמריקנית נגועות במידה של צדקנות ליברלית (שאולי אינה פחות גרועה). שכן על פי "פרשס", לא ההגמוניה הלבנה דפקה את השחורים (הסרט מתרחש בעיצומו של ממשל רייגן השמרני), אלא הם עצמם - אבות אנסים ואמהות מפלצתיות החומסות את כספי שירותי הרווחה. כך מאפשר הסרט לקהלו לבן העור את מנת צקצוקי הלשון המתבקשת, בד בבד עם מירוק כל רגשי אשמה.

כבר לא צריך להתנצל

ושוב - האם דניאלס אינו מטפח בעצם סטריאוטיפים ששחורים ברחבי אמריקה כולה ניסו משך עשורים לנגח? ואולי "פרשס" הוא הסרט בה"א הידיעה לעידן אובמה, שמאפשר להציג אותם סטריאוטיפים ממש מבלי להתנצל? אחד ההיבטים היפים של הסרט הוא האופן שבו הרתיעה הראשונית שלנו ממראה הגיבורה שלו, מפנה בהדרגה את מקומה להזדהות.

כך, "פרשס" (בדומה לסרטו של טוד סולונדז, "פלינדרום", שאת הגיבורה בת ה-13 שלו גילמו שמונה שחקנים במגוון גזעים, גדלים ומגדרים, כולל אחת שחורה

במידה אקסטרה-אקסטרה-אקסטרה לארג') בא לאתגר גם את המנגנון הזה, ההזדהות, שבבסיס ההנאה הקולנועית.

כל שחקני "פרשס", רובם נשים, מצטיינים. בתפקידי משנה בולטים מריה קארי הבלתי מזוהה כעובדת סוציאלית ולני קרביץ (שייככב בסרטו הבא של דניאלס כעורך דין מכור לקראק) המגלם אח בבית חולים. אך זהו, בראש וראשונה, הישגן הגדול של מו'ניק וסידביי. הראשונה, כאם הנוראית, והמועמדת הברורה לזכיה באוסקר שחקנית המשנה, פורצת בחלקו האחרון של הסרט במונולוג שמכה אותך בתדהמה; ואילו סידיבה מוכיחה שבתוך גופה הענקי טמון כישרון ענקי לא פחות.