הגיבור
במרכז הסרט "הגיבור" של הבמאי האירני, אסגאר פרהאדי. ניצבת דמות הרחוקה מלהיות כפי שמתאר שם היצירה. האדם הנכון בסיטואציה הלא נכונה, אסיר היוצא לחופשה מהכלא פוגש את אהובתו שמצאה שק של זהב, דרכו ינסו להסדיר חוב אל מול גיסו. כפי שמתארים הקידמונים הרכוש בסוף מוחזר לבעליו החוקיים, אך מהו המחיר?, כמו שאומרים הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, לעיתים רחוקות המעשה הנכון אינו בהכרח הראוי. פרהאדי אחד מיוצרים האירניים המוערכים של תקופתנו, מציג את אכזריותה הבלתי נסבלת של החברה במאה העשרים ואחת.
הדמות שמוצבת למשפט שדה כפי שמתוארת לעייל הינו האדם הנכון בסיטואציה הלא נכונה, שמו רחים, איש משפחה, שיפוצניק שכל מה שרצה היה להתפרנס בכבוד, רחמים הם הדבר האחרון שמעוניין לבקש מסובביו (דבר המתבטא באחת מרבות הסצנות היפות בסרט המערבות את בנו המגמגם של רחים) אמיר ג'אדידי בתפקיד הראשי, מושלם. מה ככל הנראה יפתח בפניו הצעות עתידיות לתפקידים נוספים.
התפתחות האירועים מרגישה אוטנטית, מדהים עד כמה מעשה אחד של טוב לב מתפתח לכדור שלג של שנאה ולמרות שמעשיו של הדמות הראשית הם רחוקים מלהיות לגיטימיים או נורמטיביים, קל להבין את מניעה, דמות שבכל חפצת היה לפתוח דף חדש, ניצבת אל מול חומה של בירוקרטיה, שיסוע ושמועות נוראיות ומצד אחר גם קל להבין את סובביו של רחים, הרי מדוע לבטוח במישהו שרק לפני זמן מה היה בכלא. פרהאדי מציג דרך הרשתות החברתיות, כיצד "חדשות" מתפשטים כאש בשדה הקוצים. קל ללכת עם העדר, לנדות אדם בשל אמירה או מעשה, שנתפסים בעיני קבוצה כלשהי פוגעניים. רק הקהל הצופים באולם יודע את התמונה המלאה, עדים למעשה הטוב של רחים.
הקולנוע כעד הוא רעיון ישן כזמן עצמו. הדוגמא הראשונה שעולה הינה הסרט "זעם" של פריץ לאנג. בו קבוצה של מואשמים בבית משפט נחשפים לזוועותיהם שניסו להדחיק דרך סרט שצולם בזירת האירוע. פרהאדי מצליח לשלב בין דרמה חברתית סטייל נאוראליזם איטלקי לבין סרט מתח אפקטיבי, שמצליח להשאיר את הקהל על קצה מושבם, המחזיק אצבעות לרחים ומקווה שאולי הפעם מישהו אם זה קרוב משפחה, עובדי ממשל או סוציאלי יהיו מוכנים להקשיב. השוט האחרון ממחיש את האספקט הטרגי, שני עולמות שפועלים במקביל, אל תיתנו לאף אחד להרוס לכם את הסיום היפיפה. "הגיבור" ייזכר כפסגת יצירתו של פרהאדי ובצדק.
בלפסט
מהסתכלות הראשונה של הפוסטר, האסוציאציה הראשונה העולה הינו "רומא" של אלפונסו קוארון. קנת בראנה אינו קוארון וגם לא מתיימר להיות, בהשוואה לסרטיו האחרונים בהוליווד (כל הבלוקבסטרים למיניהם). "בלפסט" הינו מסרטיו היותר טובים של בראנה, האנושיות המוצגת לראווה מחממת את הלב, המבע הקולנועי הוא לא יותר ממושלם ואם זאת מדוע אני מסתייג ממנו במעט?
מפתיחת הסרט ניכר כי לא מדובר בסרט אוטוביוגרפי, אלה אינטרפרטציה של זיכרונות מימי עברו. מאנדרטה מצוירת על קיר אנו עוברים לבלפסט, צפון אירלנד של סוף שנות השישים. התחלת העימות בין הפלגים האתנו-דתיים לרוב היוניוניסטי-פרוטסטנטי. באדי, ילד למשפחה ממעמד הביניים נמצא באמצע כל המהומה כשעוד מנסה למצוא את מקומו בעולם, בחברה, עצמו. בגלל כך הסרט עצמו מרגיש רחוק מלהיות מפוקס, להגיד שהיצירה עוסקת במשפחה וההקרבות שאנו עושים למענם, בעיני ממעיט ומקטין את ערכו.
קירן היינדס בתפקיד הסב של המשפחה אומר לבאדי: "אם אנשים לא מבינים הם כנראה לא מעוניינים להקשיב" אז הסרט הוא גם על האטימות של האנשים ואי-יכולתם להסתכל מעבר לאנגדה האישית שלהם שמתבטאת בעימות בין דמותו של ג'יימי דורנן (אב המשפחה או "פה", כפי שנקרא), בין אחד מתושבי האזור שכל מה שמעוניין זה לנקום ביוניוניסטים גם אם מדובר בלעבור בקווים אדומים. בנוסף היצירה עוסקת בכוחו של האומנות כבריחה מהמציאות היום-יומית המתבטאת בשימושם בצבע כאשר באדי צופה בסרט כמו "ציטי ציטי באנג באנג" או ההצגה "רוחות חג המולד". שום דבר מהרעיונות שהועלו לא ממוצה עד תומו.
מה בדיוק זה משאיר אותנו?, סרט השווה ערך לשתיית כוס תה תחת הפוך בימי החורף הקשים. במאי שנמחץ על ידי הגלגלים של הוליווד, מנסה למצוא את עצמו בשנית, בכך שבוחר לביים פרוייקט אישי שדרכו משייף את יכוליתיו הקולנועיות. כי אם נחלק את היצירה לסצנות מפתח במקום למשהו שאמור להוות לסרט עלילתי, יש כאן רגעים יפיפיים. למשל, כמו שצויין לעייל הרגעים בהם באדי ומשפחתו נכחו בתאטרון או בקולנוע ממחישים את יופיו של האמנות, אולי הסצנה המוכרת דרכה מכרו את הסרט, ג'יימס דורנן וקטרינה באלף רוקדים לצלילי "Everlasting Love" של Love Affair. מדובר במפגנן של אנושיות מחממת את הלב. שאר חברי הקאסט נותנים את מיטיבם ונהנתי מכל אחד מהם, מהשחקנים בעלי הוותק (קירן היינדס וג'ודי דנץ') לאלו שמפתיעים לטובה (ג'יימי דורנן וקטרינה באלף) ועד לחדשים במקצוע, ג׳וד היל הינו עילוי בתפקידו כבאדי.
"בלפסט" אינו בהכרח סרט רע, ערכתי כלפי בארנה התעצמה מהיותו מביים סיפור כאישי לליבו שעם יותר ליטושים בעיני יכלה להיות אותו יצירה גדולה ועוצמתית שכולם מדברים עלייה.
(אור פז)
Film Castle 