יותר טובים מגיבורי על: אין מצב שלא תתאהבו בילדים שבסרט הזה

אחד הז'אנרים הפוריים בקולנוע הוא סרטי המורה הטוב (או המורה הטובה, אם כי בניגוד למציאות לרוב מדובר בגבר), המוקדש לסיפורים על מורים חדשים שמגיעים ללמד בבתי ספר מאתגרים. בסרטים מערביים מדובר לרוב בכיתות של תלמידים פרועים שלא יודעים ללמוד, עד שהמורה מגלה להם שגם בוב דילן זה ספרות. לעומת זאת, בסרטים מארצות המזרח, מסופר לרוב על בתי ספר באזורי ספר שבהם הילדים והילדות נורא רוצים ללמוד, אם רק יתנו להם.

כזהו "לונאנה: יש יאק בכיתה", הסרט מבהוטן שהיה אחד מחמשת המועמדים לאוסקר הבינלאומי ב-2021. בבהוטן החלו לעשות סרטים רק בשנות התשעים, ו"לונאנה" הוא בסך הכל הסרט השני שהמדינה שלחה אי פעם לתחרות כך שזה הישג מרשים במיוחד. ממלכת בהוטן היא אחת המדינות המבודדות בעולם, מה שתרם לכך שעל פי מדד "האושר הלאומי הגולמי" עד לאחרונה 725,000 תושביה נחשבו למאושרים בעולם. אבל כשהטלוויזיה והאינטרנט הגיעו לשם במאה הנוכחית, עולמם נפתח, וצעירים רבים החלו לעזוב את המולדת בעקבות חלומות חדשים.

זה הרקע לסיפור על צעיר עירוני שנשלח ללמד ב"בית הספר הנידח ביותר בעולם", כפי שאומרת לו המפקחת. אוגין מתגורר בעיר הבירה המודרנית טהימפהו, ומשתוקק להיות זמר. הוא מתכנן להגר לאוסטרליה, אבל כעובד מדינה הוא מחויב לעוד שנת הוראה והמפקחת שולחת אותו לכפר לונאנה שבהרי ההימליה. הסרט עוקב אחר מסעו הארוך בתחבורה ציבורית לעבר עיירה הררית, ועוד שמונה ימים ברגל, עד שהוא מגיע לכפר שאוכלוסייתו מונה 58 תושבים. בבניין בית הספר אין לוח, ואין ספרים, ונייר הוא מצרך נדיר, אבל יש תשעה תלמידים ממושמעים ולהוטים ללמוד, ויש שכנים מלאי רצון טוב. כצפוי, אחרי השוק הראשוני, הבחור העירוני מתאהב בילדים ובמקום, ואנחנו מתאהבים בהם יחד איתו.

יש גללי יאק, לא צריך דרמות. "לונאנה: יש יאק בכיתה" (צילום: יחסי ציבור)

זה סרט נינוח, מלא הומור וחום אנושי, והוא שובה לב בתכלית. משום שהמצב הבסיסי הוא קיצוני – קצה העולם, אין חשמל או מים זורמים וחומר הבערה הטוב ביותר הוא גללי יאק – הסיפור אינו נזקק לדרמות גדולות. היאק הזקן ששוכב בכיתה ולועס עשב כדי לספק למורה גללים לצורך הדלקת אש שתחמם את ביתו, בזמן שהתלמידים הקטנים שוקדים על לימודיהם באמונה שהמורה מביא את העתיד, הוא דימוי יפה לבהוטן. והסרט כמו נשמע לקצב הלעיסה של היאק.

יוצר הסרט פאוו צ׳וינינג דורג׳י הוא בן של דיפלומט בהוטני, שגדל בהודו ולמד בארה"ב ופיתח קריירה מרשימה של צלם בינלאומי לפני שפנה לביים את סרטו הראשון בכפר לונאנה. כמו גיבורו, הוא מביא איתו נקודת מבט חיצונית של אדם המתוודע לשורשיו התרבותיים. הסגנון של הסרט משלב ריאליזם עם קישוטים מחויכים, כמו ציון הגובה ומספר התושבים בכל אתר שאליו המורה מגיע בחיפוש אחר המקום אליו הוא שייך.

אי אפשר שלא להתאהב בילדים האלה. "לונאנה: יש יאק בכיתה" (צילום: יחסי ציבור)

בלונאנה המורה הזמר מגלה שרועי היאק שרים לעדריהם, ולעצמם, והוא לומד את שיריהם הייחודיים מבת הכפר הנאווה סאלדון (שהפכה במציאות לבת זוגו של שראב דורג'י המגלם את אוגין). בני המקום מגלמים את עצמם בחן והבמאי מספר שמשום שמעולם לא ראו סרט, הם לא פיתחו מודעות למצלמה באופן שיפריע להם להיות טבעיים. הוא הבטיח לחזור לכפר לארגן להם הקרנה כשהסרט יושלם, אבל הקורונה מנעה ממנו לעשות זאת. עם זאת, פם זם, הילדה המתוקה להפליא שמגלמת את הקפטן של הכתה, הפכה בינתיים לכוכבת טיק טוק.

בספרו על מורה שמתחבר לשורשיו התרבותיים ולומד לא פחות משהוא מלמד, "לונאנה" מתאים כמו כפפה לפסטיבלי רוחניות, אבל הוא אינו נחווה כסרט מסר. אף שמדובר בסרטו הראשון כתסריטאי/במאי, דורג'י יודע בדיוק מה הוא עושה. הוא נותן למקומיים להקסים אותנו בדרכיהם העממיות, בלי להתנשא עליהם ובלי ליפול לפולקלוריזציה ולסנטימנטליזציה. נופי ההימליה יפים, כמובן, אך הסרט אינו נראה כמו גלוית נוף, אלא מוצא את התוכן האנושי בכל סצנה. ולכן אני כה שמחה להמליץ עליו בינות לסרטי הקיץ על גיבורי על מסוגים שונים.

★★★★ 4 כוכבים
Lunana: A Yak in the Classroom בימוי: פאוו צ׳וינינג דורג׳י. בהוטן 2019, 109 דק'