(שם הסרט במקור: Nope)

שורה תחתונה: זה בידור משובח. אבל אני לא מבין מה הסרט הזה רוצה ממני.

אז ג'ורדן פיל. אחרי סרט אחד מצוין, ואחד מרשים אבל פחות מצוין, מגיע הסרט השלישי של הבמאי המרתק הזה. הוא עדיין מסקרן, ועל פניו, מדובר בבידור אפקטיבי מאוד. האמת היא שבמהלך חלק גדול מהסרט ישבתי עם אגרופים קפוצים, מתוח, נבהל לרגעים, לגמרי מושקע רגשית במה שקורה על המסך. ג'ורדן פיל גם כאן הוא אמן של מתח, משלב מוסיקה ותמונה בצורה אפקטיבית מאוד, עריכה מדויקת שיודעת לחבר אז ועכשיו בלי להיות שקוף מדי (למרות שחילוק הסרט לפרקים הקרואים על שמות הדמויות או הסוסים היא מיותרת), ועם דמיון סוחף והומור מפתיע – זהו אכן סרט בידורי וקל לעיכול שמספק חוויה נהדרת בקולנוע.אבל ג'ורדן פיל מחפש יותר מזה. ואני לא כל כך הבנתי מה הוא מחפש ב"אין מצב". די ברור לי שהוא מדבר על הוליווד. הוא רוצה להגיד משהו על תעשיית הסרטים. סוסים הרי התחילו את הקולנוע. אחד בשם אדוארד מייברידג' הוא זה שחקר את תנועת הסוס בסדרה של תמונות סטילס שחיבורן יחד הפך תמונה דוממת לנעה. "אין מצב" ממש אומר במילים: כולם יודעים מי זה מייברידג', הצלם (כולם: זאת אומרת כל מי שלמד קולנוע. לאו דווקא הקהל הרחב). כמעט אף אחד לא יודע מי זה היה שישב על הסוס (אם היה אחד כזה). כלומר: הקולנוע המסחרי מסתובב כל הזמן סביב עצמו, מתעניין בעצמו, באיך הוא יעשה יותר כסף, אבל לא באנשים שאליהם מגיע הקולנוע, שעליהם מספר הקולנוע.

ויש כאן גם עניין עם שחורים (וזה צפוי. ראינו את "תברח"). אבל ההערה שהרוכב ההוא של מייבריגדג' היה שחור נשארת באוויר, ואין לה ממש המשך. ויש גם עניין עם הוליווד רודפת התהילה, העושר, על חשבון האמת. אבל דמות כתב הרכילות של TMZ מופיעה בסרט לרגע קטן מדי מכדי באמת להשאיר אפקט דרמטי, וגם החלק הראשון של הסרט, שבו הסוס אמור להשתתף בהפקה הוליוודית – גם זה נעלם די מהר.

נדמה לי ש"אין מצב" בעצמו חוטא באותו דבר שבו הוא מאשים את הוליווד: הרי כל החלק השני (והאפקטיבי והמרגש) של הסרט מתרחש רק בגלל שהם רוצים את "שוט הזהב". את הצילום שיביא אותם אל הספה של אופרה ווינפרי. את התהילה. נדמה לי שזאת סיבה טיפשית מדי לכל מה שקורה במערכה השלישית של הסרט, לכל האקשן המאוד מסוכן הזה. וכן, זה מותח, ומושיב על קצה הכיסא, אבל כל זה בשביל לצלם את החייזרים, כל זה בשביל כדי שיהיה מה להביא לאופרה ווינפרי, כל זה בשביל להתפרסם? אז במה הסרט הזה יותר טוב מכל הרעות החולות של הוליווד?

ואולי זה העניין עם הסרט הזה – אולי הוליווד היא ממש מסוכנת. פיסית מסוכנת. אולי כל הרעות החולות של הוליווד מצטברות לכדי איום ממשי על העולם.

אולי. אבל כל ה"אולי" הזה מבלבל אותי באולם, ולא מאפשר לי למצוא מרכז כובד רעיוני שסביבו יסתובב הסיפור. ועם זאת, בניתוק מהסאבטקסט, ג'ורדן פיל יוצר כאן סיפור קצת מוזר, אבל סוחף. צריך לומר גם מילה טובה על השחקנים – כן, זה קל להתאהב בקיקי פאלמר, האישה הקלילה והקופצנית שלא יודעת מה לעשות עם עצמה כשדברים מתחילים להיות מאוד רציניים וממש מסוכנים. אבל זה דניאל קאלויה שמאוד מרשים אותי כאן. בשיתוף הפעולה השני שלו עם פיל (אחרי "תברח"), קאלויה מתגלה כשחקן מצוין שיודע לעבוד עם הגוף שלו בצורה מושלמת. בהתחלה הוא אדם כבוי, כבד, עייף מהחיים, בהלם אחרי מה שקורה בסצנה הראשונה. לאט לאט קאלויה מוצא בדמות שלו טעם חדש לחיים, מטרה חדשה, צורך להילחם באיום, ובהדרגה הגוף שלו הופך להיות קצת פחות כבד (רק קצת, כי השינוי הוא מינורי כדי לשמור על הומוגניות, ועם זאת, השינוי ניכר). זהו בעיקר קאלויה שלוקח אותי למסע רגשי של דמות אחת בתוך עולם פסיכי, שעשוי מצוין, מרגש, מצחיק, סוחף.

ובסוף זוהי דמות של דיסני שעולה להילחם. אז הוליווד מסוכנת או לא? בזויה, גזענית, עסוקה בעצמה, או שבכל זאת ניתן להתנחם בקולנוע שמגיע משם? לא הבנתי מה הסרט הזה רוצה ממני. ובכל זאת, מדובר בבידור נהדר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il