"לעולם אל תפסיק לחלום: חייו ומורשתו של שמעון פרס" נפתח בלוויה. זוהי הלווייתו של שמעון פרס ב-2016, שהייתה אמנם אירוע בסדר גודל חריג וטקס לאומי חשוב - הבאתו לקבורת עולמים של מי שנחשב לאחרון אבות האומה בנוכחות מנהיגים בינלאומיים רמי מעלה - אבל צריך מידה של יומרנות כדי להשוות אותה לאירוע המכונן של קום המדינה. ובכל זאת, זה בדיוק מה שעושה הקריין ג'ורג' קלוני בכנותו את ההלוויה "אירוע שלא דומה לאף אירוע אחר מאז הקמת המדינה היהודית ב-1948" מבלי לתהות לרגע אם הפומפוזיות במקומה. ואולי היא במקומה; הרי בסרט על שמעון פרס עסקינן - איש חשוב עם מורשת היסטורית אדירה, אבל גם כזה שמעולם לא נרתע מפומפוזיות.
אחרי הלוויה וקריינות מרוממת נוספת של קלוני ("שמעון פרס כונה 'חולם' (...) המלעיזים שלו לא מנעו ממנו להמשיך לחלום") מגיע סופרקאט ציטטות מפי שועי עולם על רקע נעימה סנטימנטלית: "הוא הצליח להשתחרר מאכזבות בלתי נתפסות והוא לא ויתר על אף אחד" (ביל קלינטון), "עבד ללא הרף על דרכים לשפר את חייהם של אנשים רבים" (ג'ורג' וו. בוש), "האופטימיות היסודית שלו גרמה לכך שבניגוד לאנשים רבים שדועכים ככל שהם מתבגרים, הוא הפך למגנט" (ברק אובמה), "ניחן ביכולת להקשיב לאחרים שלא חלקו את דעותיו ועדיין להישאר נחוש בדעתו למצוא דרך קדימה" (ברברה סטרייסנד). זו פתיחה בת קרוב לשבע דקות שמשמשת כמעין פרומו ארוך לסרט, אבל יכולה הייתה לשמש באותה מידה כסרטון הנצחה. במידה רבה אפשר לומר זאת על הסרט כולו, שמציג עצמו כסרט תיעודי אבל נחווה כסרט זיכרון. מישהו שתל אותו בנטפליקס, אבל מקומו הנכון והטבעי באחד מאולמות מרכז פרס לחדשנות.
הפתיחה הסמלית במעמד הלוויה משקפת היטב את מה שעתיד לבוא בעקבותיה - הספד קולנועי. זה הספד במובנו השטחי והבעייתי, רגע שבו לא מדברים אלא בשבחו של אדם. ב"לעולם אל תפסיק לחלום" לא תמצאו מילה רעה על פרס, לא שמץ של ביקורת, לא צל של ספק. בשלב מסוים הפכה הצפייה לבינגו מהופך, משחק בשאלה "אילו ביטויים ואירועים לא יוזכרו בסרט?"; "חתרן בלתי נלאה", "אני לוזר", "התרגיל המסריח", "ראש ממשלת הסקרים" - על כולם סימנתי וי. אין להם זכר.
מערכות היחסים העכורות של פרס עם כמה מראשי מפלגת העבודה מוזכרים כמעט באגביות מבלי לרדת לפשרן. רגעי מפתח בקריירה מטוהרים מסממנים של מבוכה ופרובלמטיות (הפלת ממשלת האחדות ב-1990, ההפסד לנתניהו ב-1996, עזיבת מפלגת העבודה ב-2005). אירועים אחדים מנוכסים לו בבלעדיות ובפשטנות (מבצע אנטבה, תוכנית הייצוב הכלכלית, הנסיגה לרצועת הביטחון), אחרים מוזנחים (פעלתנותו למען ההתיישבות ביהודה ושומרון) או נשכחים כליל (התנגדותו להפצצת הכור בעיראק). בשביל לצפות לעיסוק מעמיק בסוגיות מורכבות כמו הסכמי אוסלו צריך כבר להיות חולם נדיר מהזן של פרס.
מותר לריצ'רד טרנק, במאי הסרט (וזוכה האוסקר, כמפיק, עבור "ארוכה הדרך הביתה"), להתאהב בדמותו של פרס. הוא לא יהיה האיש שיפתח את מועדון המעריצים ולא זה שיסגור את שעריו; פרס זכה להערכה חובקת עולם, כפי שהעידה הלווייתו. אבל הבחירה לחבר שיר הלל למדינאי שכולו חלומות מרחיקי ראות ומעשים מרחיקי לכת עומדת בראש ובראשונה בעוכריו של הסרט. סיפורו של פרס מרשים ועשיר בדרמות, אבל ההצגה שלו כגיבור אידילי ונטול רבב כמעט הופכת אותו גם לדמות בלתי מתקבלת על הדעת, שטוחה ואפילו משעממת.
הבחירה של טרנק תמוהה במיוחד בהתחשב בגיבורו. שמעון פרס הרי לא היה רק אחד מהפוליטיקאים החשובים בתולדות מדינת ישראל, אלא גם אחד מהקונטרוברסליים שידעה (כפי שמציינת אפילו נכדתו, העיתונאית מיקה אלמוג). על גב הביוגרפיה "כעוף החול" של פרופ' מיכאל בר זוהר (שאף הוא התראיין לסרט) נכתב ש"אין בתוכנו מנהיג כה שנוי במחלוקת, הנישא על גלי הערצה מכאן ומעורר ביקורת חריפה מכאן!" (הספר, יש לומר, פורסם טרם הקדנציה השנייה והארוכה של בנימין נתניהו). הוא אמנם נהנה באחרית ימיו (בעיקר מאז שנבחר ב-2007 לנשיאות המדינה) מרהביליטציה ומאהדה חוצת מחנות, אבל משך רוב הקריירה היה פרס חוצה מחנות בעצמו: בין תומכים נלהבים שמצאו בו איש חזון מעורר השראה ושונאים מושבעים שראו בו פוליטיקאי כושל ונכלולי.
הישגו הגדול של טרנק בכך שפרס הוא לא רק גיבור סרטו אלא גם המרואיין המרכזי בו. טרנק שוחח עם פרס חודשים ספורים לפני מותו של האחרון ודלה ממנו כמה סיפורים מצוינים: טיול שכמעט והסתיים באסון למצדה; זיוף מסמך ההסכמה של צרפת להעברת אורניום לישראל; שטיפת כלים במטבחו של הלורד מישקון ביחד עם המלך חוסיין. אלו רגעים שמקנים לסרט ערך מוסף, אך אין בהם די כדי להצדיק את מרבית הסרט שמציעה סקירה ביוגרפית אוהדת עד כדי אי-נוחות. מנהיגים היסטוריים בסדר הגודל של פרס לא צריכים שיגירו על ראשם נופת צופים; הם ראויים לבחינה ביקורתית שלא נרתעת מהצגת בעייתיות ומורכבות.
שמעון פרס, אפשר לנחש, היה שבע רצון מ"לעולם אל תפסיק לחלום". הוא היה אדם שאהב לקבל אהבה, בוודאי בערוב ימיו, וחיפש את ההכרה וההערכה שלא תמיד מצא בחייו. במהלך מרבית הקריירה הוא נלעג כהוזה, הוקע כמניפולטור ונתפס כמפסידן. והנה, מהקבר הוא רקח סרט שחוגג את חייו כאיש חלומות, כאיש מעשים, כמצליחן. למי קראתם לוזר?