לפני כמה שנים קיבלנו את "זה", עיבוד לספר של סופר אימה מוכר שמתרחש בשנות השמונים וכולל דמות עם פרצוף מפחיד וחיבה לבלונים ורצח של ילדים. שנתיים אחר כך הגיע סרט ההמשך, שמתרחש (חלקית) בשנות השמונים וכולל את אותה דמות עם פרצוף מפחיד וחיבה לבלונים ורצח של ילדים (וגם מבוגרים). כנראה עבר מספיק זמן מאז כי הנה מגיע עיבוד חדש: הפעם לסיפור קצר של הבן של אותו סופר – שמתרחש בסוף שנות השבעים (קרוב מספיק) וכולל, לא תאמינו, דמות עם פרצוף מפחיד וחיבה לבלונים ורצח של ילדים. גורם לי לשמוח קצת יותר שהייתי ילד בניינטיז.
פיני (מייסון ת'מז) הוא הנער האמריקאי הטיפוסי שלכם עם אבא אלכוהוליסט ואלים ובריונים שמרביצים לו בבית הספר. אבל המצב שלו לא משתפר כשהוא נתקל באדם המכונה "החוטף" (אית'ן הוק), שאחראי להיעלמות של כמה ילדים בעיירה. פיני נחטף גם הוא ונכלא בתוך מרתף חסין רעשים שכולל רק מיטה וטלפון חוגה שאינו מחובר (נחשו באיזה צבע, אני אחכה). הפרט השולי הזה לא מונע מהטלפון לצלצל מדי פעם, כשעל הקו נמצא כל פעם ילד אחר שהיה קורבן של "החוטף" ועכשיו נמצא בעולם שכולו טוב. או רע, אף פעם לא מציינים במפורש (אולי אם זה היה טלפון קצת יותר מתקדם היה זיהוי שיחה). ומה רוצים כל הילדים המתים האלה? לעזור לפיני לברוח לפני שיהיה מאוחר מדי והוא יצטרף אליהם בגן עדן/גיהנום/טלפון.
זה זמן טוב להגיד שלפיני יש גם אחות בשם גוון (מדלין מקגרו), שהתכונות שלה הן "אוהבת לקלל" ו"לפעמים יש לה חזיונות, ספציפית על החוטף והקורבנות שלו". התכונה הראשונה שם בשביל אפקט קומי – ואכן יש לה את השורה הכי טובה בסרט – ואני מניח שהתכונה האחרונה נוכחת כי רצו לתת לדמות הזאת משהו לעשות חוץ מלהיות מודאגת כל הזמן. אם אתם מצפים לאיזשהו הסבר ללמה הילד יכול לשוחח עם רוחות ואחותו מקבלת חזיונות, יש לי חדשות רעות. יש רמיזות שזה קשור איכשהו לאמא המנוחה שלהם, אבל זה לא באמת הולך לשום מקום. הסרט מעלה עוד שאלות כמו "למה החוטף משאיר את פיני בחיים כל הזמן הזה?" (יש הסבר לא מאוד משכנע) ו"למה אמור להיות לי אכפת מסיפורי הרקע של הקורבנות האחרים?" (כנ"ל).
בינתיים השנה הזאת היא "ככה-ככה" בז'אנר האימה, כשעל כל "רדופה" אפקטיבי יש את ה"משחקת באש" המשמים שמאזן אותו. קיוויתי ש"בלאק-פון" יטה את המאזניים לצד החיובי, אבל לצערי זה לא המקרה: ההתחלה של הסרט מאוד איטית, וגם כשהחלק העיקרי שלו מתחיל, הוא לא נהיה מעניין או מפחיד במיוחד. בנוסף, מייסון ת'מז נראה כמו ילד נחמד בסך הכול, אבל יש עוד מקום לשיפור ביכולות המשחק שלו, ובשום שלב לא הצלחתי להיות מושקע במצוקה שלו או לרצות לראות אותו מצליח. גם הוק לא מציג פה נבל מאוד זכיר (בפעם השנייה השנה אחרי "מון נייט"), אבל כן אתן שבחים למי שעיצב את המסכה הקריפית שלו. אציין את הסרט הזה לטובה על גם השימוש המועט בג'אמפסקיירס, למרות שגם הקצת הזה קשור בבחירות שנראו לי תמוהות למדי.
בזמן שהמחשבות שלי נדדו קצת במהלך הצפייה, נפל לי מתישהו אסימון: הסיפור הזה לא היה צריך להיות סרט, אלא חדר בריחה. כן, זה היה חדר בריחה קצת מורבידי, אבל היי, יש כאלו של "המסור". לצפות בנער הזה יושב בחדר ומחכה שהטלפון יצלצל כדי לקבל רמזים מילדים מתים הזכיר לי את תקופתי בתור מפעיל חדר בריחה, כשלפעמים הגיעו קבוצות חסרות-אונים במיוחד והייתי צריך ממש להוביל אותם ביד שלב אחר שלב. הייתי מת להפוגות קומיות בסרט שבהן רואים את הרוחות של הילדים מסתכלים על פיני במבטים מיואשים ואומרים דברים כמו "לא, לא ככה אמורים להשתמש בכבל! אתה כל כך הולך למות, חתיכת מטומטם!" בקיצור, דברו איתי כשיגיע "בלאק-פון: חדר הבריחה".
נופ אמור להיות אירוע האימה המרכזי של השנה אז עוד מוקדם לסכם את השנה האימתית.
(ל"ת)
מסרטי האימה הכי טובים בכל הזמנים.
הסרט פשוט אפקטיבי כי הוא מורט עצבים ומצמרר ממש. הכל הודות לשני השחקנים הראשיים. ה-Grabber של אית׳ן הוק מדהים עם המסכה המודולרית שלו שמספרת הרבה על סיפור הרקע שלו בלי מילים.
בכללי, אהבתי שהסרט עמום. יש לנו רמיזות עמומות לגבי הסיפור של הנבל והטלפון השחור ואנחנו יכולים לתת לדמיון להשתולל.
זה ככה כנראה כי הסרט מבוסס על סיפור קצר, אבל סקוט דריקסון השכיל לא להאכיל בכפית ולהשלים את סיפור הרקע עד הסוף.
ואגב דריקסון, הסרט הזה הוא ממש סרט תאום לסיניסטר. שניהם עוסקים ברציחות בקהילות בצורה מאד מעניינצ ומגוונת עם טוויסט על טבעי – בסיניסטר אלה פרברי אמריקה המודרנית ובבלאק פון זה בקרב הצווארון הכחול בסבנטיז. כך או כך יש תחושה של קהילה בסרטי האימה שלו ואני ממש אוהב את זה.
וואו עכשיו אני חייב לנסות.
(ל"ת)
סרט מעולה. חזק, מותח, ומצחיק לפרקים (האחות הקטנה הזו גונבת את ההצגה).
ויש בו ג'מפ-סקייר אחד מוצלח שכמעט העיף אותי מתוך המושב. גם הפסקול נהדר, וכולל בתוכו רצועה אינסטרומנטלית של פינק פלויד (כמו בסרט אחר של דריקסון – ד"ר סטריינג'. הבמאי כנראה ממש אוהב את הלהקה הזו, וזו בהחלט נקודה לזכותו). הקהל שהיה איתי בהקרנה הפתיע אותי לטובה – בשלב כלשהו הוא החל למחוא כפיים ולהריע בהתלהבות. אני חושב שלא חוויתי דבר כזה מאז "סוף המשחק".
מעניין אותי איזה גאמפ סקייר? אני זוכר אחד אבל הוא היה נמוך מאד בסולם הקפיצה מהספה.
(ל"ת)
ועוד דבר ששמתי לב אליו במהלך הסרט: המסיכה של החוטף
מתאימה את עצמה להלך הנפש שלו, מה שעושה אותו עוד יותר מצמרר, איכשהו.
והילד הזה הזכיר לי מישהו, ורק באמצע קלטתי: הוא נראה כמו גרסה צעירה של הית' לדג'ר.
קודם כל: מותחן, לא סרט אימה
שנית כל: סרט נפלא. לא הכי טוב, לא שיא השיאים – אבל פשוט פגז של סרט.
שלישית כל: … חוץ מהחלקים עם האחות.
למה שתניח לסרט מה הז'אנר שהוא/היא מרגיש/ה שהוא/היא?
אנחנו ב2022, להזכירך.
נחמד ולא מעבר.
הבימוי והצילום אחלה, יש כמה רעיונות ויזואליים חביבים. התסריט מקושקש. קראתי את הסיפור לפני כמה שנים (בקובץ סיפורים של גו היל בשם רוחות מהמאה ה20, אני ממליץ) וכמובן שהוא עבד יותר טוב בפורמו הזה. בסרט נוספה עלילת משנה מיותרת והרבה מההיגיון הפנימי אבד. איתן הוק בוגימן אפקטיבי אבל בדיעבד קצת מטופש. ביחס לסרט אימה מאולפן הוליוודי הוא טוב , או ״עושה את העבודה״ כמו שאוהבים להגיד אבל בגדול קשה לי להמליץ עליו בהתלהבות לאחרים. והשחקן של הילד קצת מעפן בסרט.
ראיתי עכשיו באיחור קל של שנתיים
קודם כל, אין שום סיבה שלסרט לא יקראו "טלפון שחור" כאילו המילה "טלפון" בכותרת של סרט קצת מרגישה מוזרה אבל "בלאק-פון" זה עוד יותר גרוע. זה חסר משמעות.
דבר שני, זה סרט טוב. אבל מי שציפה כמוני לסרט אימה יתאכזב. זה מותחן, אפקטיבי למדי, אבל הוא לא מפחיד בכלל.