(שם הסרט במקור: Mestari Cheng)

אין לי הרבה דברים רעים להגיד על הסרט הזה. מדובר בסרט חביב, נעים, מנומס, עם נופים יפים, עם דמויות שקטות, במקום שקט, ומרוחק מכל עיר.אין לי גם הרבה דברים טובים להגיד על הסרט הזה. מדובר בסוג הסרטים שבהם "לא קורה כלום". בערך. איש אחד מסין מגיע לפינלנד עם הבן הקטן שלו. הוא מחפש מישהו. הסיבה לחיפוש של אותו אדם תתגלה בהמשך. הוא גם ימצא אותו. די מהר. ואז…הסרט ממשיך. באופן כמעט נדוש מתפתח סיפור אהבה בין הגבר הסיני והאישה הפינית. או זה מה שרוצים שנאמין. שנרגיש. אין כאן כמעט קונפליקטים. אין כמעט מכשולים תסריטאים שהדמויות מתגברות אליהן. הרי דרך התמודדות עם קשיי החיים הדמויות מכירות אחת את השנייה, ובמקרה של הסרט הזה, אמורות להתאהב.

כאן זה בעיקר כמה משברים קצרצרים שנפתרים מהר מדי, לא באמת נותנים שהות לדמויות להכיר אחת את השנייה. וכך, כשמגיע הרגע שבו עולה האפשרות שאדון צ'נג יחזור לסין, האישה בוכה, אבל אני הרגשתי שהיא מתנהגת יותר כמו ילדה שלקחו לה את הסוכרייה, ולא כאישה בוגרת שהולכת לאבד את אהובה.

כי אני לא הרגשתי את האהבה. הרי אני לא באמת הבנתי מה בכלל הוליך את מיקה קאורסמקי לעשות את הסרט הזה. על רקע כותרות הסיום מופיעים צילומים של תבשילים. אוכל. יש מזה לא מעט בסרט. אוכל הוא חלק מאוד משמעותי בתרבות של אדם. מפגש התרבויות כאן הוא אולי העניין. אבל אין כאן באמת אי הבנות או בעיות הנובעות מניגוד בין מזרח למערב.

ואולי יש עניין עם התנהגות של עיירה קטנה ומרוחקת לעומת התנהלות של אדם בעיר גדולה. הסיני הגיע משנגחאי, עיר גדולה. הסרט מתרחש בעיירה פינית קטנה שמקבלת סחורה פעם בשבוע. אבל בסין יש הרי לא מעט כפרים. גיבור הסרט לא היה צריך לחצות יבשות כדי להרגיש חיים של כפר אל מול חיים של עיר.

וכך הסרט נמשך לו מבלי שבאמת יש לו מה להגיד. מבלי שבאמת קורה בו משהו משמעותי. נוצרת שגרה חדשה, ודי מהר אנחנו עוקבים אחרי השגרה הזאת ללא שיאים רגשיים. חביב, נעים, אבל, בסופו של דבר, זניח ונשכח.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il