מי היה מאמין, סרט הערפדים החדשים של נטפליקס הוא עוד נפיחה רטובה

סרט הערפדים הראשון היה הסרט הגרמני האקספרסיוניסטי "נוספרטו" (גם אם אתם לא מזהים את השם, אתם כנראה תזהו את הדמות ביוטיוב המצורף ממש בעוד כמה שורות). כבר ב-1922 הוא הניח, כמובן שבשחור-לבן ועם הרבה צללים ומבטים אינטנסיביים, את היסודות לכל סרטי ערפדים. רק שמאז סרטי הערפדים עברו המון גלגולים שונים: פעם אימתיים, פעם דרמטיים, פעם קומיים, פעם אקשניים, עם יותר דם ופחות, חלקם טובים ("מה שקורה בצללים"), חלקם פחות אבל מאוד רווחיים ("דמדומים"). הבעיה היא שכשנכנסים לשדה כל כך חרוש, זה יכול להיות קל מדי להסתמך על הקלישאות המבוססות היטב. זה בדיוק מה שקורה ל"משמרת יום", סרט האקשן-ערפדים הטרי של נטפליקס, שהיה יכול להיות טוב, אלמלא, אתם יודעים, התסריט. אוי, התסריט.

מדובר בפרויקט מהסוג שנתפר על ידי כמה אנשים עם הרבה ניסיון הוליוודי, רק שלא בטוח שהוא הניסיון הנכון. הבמאי הוא ג'יי.ג'יי. פרי, פעלולן וכוריאוגרף רב פעלים שמגלה כאן שזה לא כזה פשוט לעשות את המעבר ללביים סרט שלם. התסריט הוא תסריט בכורה של טיילר טייס שמקבל שחקן חיזוק בדמות שי האטן, רק שהאטן עצמו הוא בעיקר תסריטאי משנה, מהסוג שכותב פרויקטים שבהם התסריט הוא לא בדיוק העיקר: "ג'ון וויק 3", "צבא המתים" (עם זאק סניידר) והפריקוול שלו "צבא הגנבים". אז כשזאק סניידר, האדם מאחורי היקום הקולנועי הכושל למדי של DC, נמצא בתמונה, לפחות יש לו את היכולת המופלאה לביים סצינות אפיות מסחררות גם כשהתסריט לא נותן לו עם מה לעבוד. ומה קורה כשאין זאק סניידר, רק את התסריטאי שלו שמפקח על תסריט של כותב אפילו יותר בוסרי?

ובכן, מה שקורה זה "משמרת יום", שמזכיר לנו למה כולנו חושבים על סרטים של נטפליקס את מה שאנחנו חושבים על סרטים של נטפליקס. ג'יימי פוקס משחק צייד ערפדים בשם באד ג'בלונסקי (לא ברור מי חשב שג'יימי פוקס עובר בתור דמות עם שם כל כך פולני, אבל בסדר, זאת בערך הבעיה האחרונה פה) עם סיפור כיסוי בו המשפחה שלו משכנעת שהוא בכלל מנקה בריכות למחייתו. בקיצור, סוג של גרסת מעמד הפועלים ל"שקרים אמיתיים". הסרט נפתח כשג'בלונסקי (קשה להירגע מזה) נכנס לבית שורץ ערפדים ומחסל את כל מי שנמצא שם במגוון דרכים אכזריות (בסדר, הם היו עושים לו את אותו הדבר אם הסרט היה עליהם), עורף להם את הראש ותולש את הניבים, אותם הוא, יש להניח, ימכור בשוק השחור של הניבים.

אלא שלפשיטה על הבית יש השלכות על קהילת הערפדים השוקקת של לוס אנג'לס, והנה ערפדית רבת עצמה מתחילה לרדוף אחר ג'בלונסקי, שבמקביל צריך להרוויח מספיק כסף מציד ערפדים כדי שגרושתו לא תיקח את הילדה שלהם לפלורידה. מה ג'בלונסקי עושה? מתקשר לחבר שחייב לו טובה (סנופ דוג, משום מה) ומנסה לחזור לאיגוד ציידי הערפדים ממנו הוא הועף בעבר.

הרבה דברים קורים בסרט הזה, רובם כושלים, אבל סצינות הקרב, כאמור, עובדות פצצה. הערפדים כאן גמישים בטירוף מה שמאפשר קרבות מהסוג שאף פעם לא ראינו בז'אנר ולא פעם מתחשק לחזור אחורה בשביל לראות שוב עריפת ראש מרשימה או פעלול מטורף. בכל זאת, זה המקצוע האמיתי של ג'יי. ג'יי. פרי. אם זה הדבר היחיד שבא לכם לקבל מהסרט הזה, אז בסדר גמור, קיבלתם. אבל אם מעניינים אתכם דברים כמו אפקטים (שחלק גדול מהזמן נראים כאילו יצאו היישר מסוף שנות ה-90), הומור (מוזר, משהו בין בדיחות פיפי-קקי-דם לבין פאנצ'ים שנשכחים עוד לפני שהסצינה נגמרת) ותסריט – זה לא המקום. הדיאלוגים כאן נוטים להסביר את העלילה וחלק ניכר מהסצינות שאינן אקשן היו יכולות להסתכם בשיחת טלפון. אפילו סנופ דוג נראה שלא נהנה מהעבודה שלו כאן, וסנופ דוג תמיד נראה כאילו הוא נהנה.

בדומה ל"צבא המתים" ו"צבא הגנבים", גם כאן יש רעיון שהיה יכול להתפתח לסרט טוב אם מישהו רק היה טורח רגע להשקיע בתסריט. היחיד מצוות ההפקה כאן שטוב במה שהוא עושה הוא הבמאי, שהיה בעבר במאי פעלולים ונותר במאי פעלולים מעולה, וזהו. התוצאה? סרט של זאק סניידר בלי כל מה שזאק סניידר טוב בו (ויזואליה) ועם כל מה שהוא גרוע בו (שאר הדברים). זה מצער, כי הקאסט טוב, הקונספט טוב וגם האקשן אחלה.