אנשים לא יודעים להעריך את מה שיש להם בידיים. לפני שלוש שנים, כשג'ורדן פיל ניסה להמשיך את השוונג של "תברח" עם "אנחנו", חשבתי שהוא הרס ברבע האחרון של הסרט את כל הדברים הטובים שנבנו בו בשלושת הרבעים הראשונים. ועכשיו אני אומר, איפה הימים שג'ורדן פיל היה מאכזב אותך עם שלושת רבעי סרט טוב וציון של ארבעה כוכבים.

או.ג'יי (דניאל קלויה, "תברח", "יהודה והמשיח השחור") ואמרלד הייווד (קיקי פאלמר, "נוכלות בלי חשבון") הם אח ואחות שמנהלים בקושי רב עסק משפחתי של השכרת סוסים לצילומי סרטים וסדרות. בדיוק כשמצב העסקים הופך מגרוע למחורבן, משהו מוזר מופיע בשמי החווה שלהם. זה בערך כל המידע נטול הספוילרים שאפשר למסור על "אין מצב" ("Nope"), אז אסכם כאן בקצרה את הביקורת, ואם תרצו להישאר, דעו שהחל בפסקה הבאה יופיעו ספוילרים מינוריים. בסדר? אז איום ונורא, זאת הביקורת בקצרה.


"תגיד להם להיכנס! אני רוצה לראות אותם": כוכבי "אין מצב" בראיון ל-mako


מה שמתגלה בשמיים נראה על פניו כחללית חייזרית קלאסית בפורמט צלחת מעופפת. זה גורם להייוודים לרקוח מזימת-התעשרות-מהירה מהמופרכות בתולדות הקולנוע: הם יתעדו את כלי הטיס, וזה איכשהו יפתור את כל בעיותיהם הכספיות (בגוף הסרט יש סוג של הסבר למודל העסקי, אבל לא תשובה לשאלה איך מונעים בימינו מתיעוד של דבר מופרך לקבל תיוג של פייק ויאללה ביי). וזה בהחלט לא הבור העמוק ביותר בהיגיון הפנימי של עלילת "אין מצב": מהר מאוד מבין או.ג'יי שמדובר לא בחללית אלא ביצור חי, וכזה שכוונותיו רעות ויכולותיו קטלניות. עכשיו יכולים האח והאחות להתעקש על משימת התיעוד שלהם, או להסתלק. הם בוחרים באפשרות הראשונה, למרות שהמניע שלהם באמת קלוש - ולמרות ששום דבר, אבל ליטרלי שום דבר, לא מונע מהם לעוף משם.

לצד הסיפור המרכזי של "אין מצב", פיל מריץ עלילה צדדית על ילד-כוכב לשעבר בשם ריקי (סטיבן יאון) שסוחב טראומה מהשתוללות רצחנית של שימפנזה על הסט של הסיטקום שבו כיכב בילדותו. "אין מצב" חוזר אל ריקי ואל השימפנזה בכזאת אובססיביות שברור שיש כאן משהו מהותי מבחינתו של פיל, וההסבר המתבקש הוא תמה של ניצול, ספציפית של בעלי חיים. עכשיו, נכון שהיה מגניב לראות סרט על איך פעם אחת, אחרי כל כך הרבה שנים שהאדם מנצל את החיות, פתאום החיות קמות על האדם? בטח שמגניב. אני מדמיין את זה ספציפית עם בעלי כנף. היי, אפשר לקרוא לזה "הציפורים"!

זו לא הפעם הראשונה שבה פיל נכנס לטריטוריה של היצ'קוק: גם "תברח" היה רצף של מחוות/ציטוטים/גניבות מהמאסטר. אבל ב"תברח" לא הייתה שנייה מצטברת של "כבר היינו בסרט הזה", ואילו ב"אין מצב" אין שנייה מצטברת של "כזה עוד לא היה". ויזואלית עוד איכשהו - המראה של האורח החייזרי והאופן המדורג שבו הוא נחשף הם לכל הפחות זכירים, בין השאר כי פיל חוזר 3,614 פעם על הטריק של "אני אראה לכם רק ממש קצת" - אבל בחיי שהתסריט הזה הוא נון סטארטר מוחלט. הוא אפילו לא הגיוני כסיפור מוסר, מפני שאם בני האדם נענשים כאן באיזשהו אופן על ניצול, הרי שהחייזר הוא בגדול מכונת אכילה, ואכילה = הישרדות. אז אפילו המטאפורה לא עובדת, כי זה לא שהנה באה המפלצת ופוגעת בבני אדם לצרכי בידור או סדיזם או מה. 

סטיבן יאון, "אין מצב" (צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט, יחסי ציבור)
אותו טריק, 3,614 פעמים. סטיבן יאון ב"אין מצב" | צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט, יחסי ציבור

מצד שני, או שבעצם מאותו הצד, "אין מצב" מתאבסס על רפרנסים לתולדות הקולנוע בכלל ולעשייה הקולנועית בפרט. יש כאן עניין שלם סביב סיפורו של אחד מהסרטים הראשונים שצולמו אי פעם - תיעוד של סוס דוהר, חפשו "Plate 626" אם זה מדגדג לכם את יצר הטריוויה - שזהות הרוכב השחור שלו אבדה בפיתולי ההיסטוריה, וההייוודים מתגאים בכך שהוא מאבי-אבותיהם. בהינתן שאחת מדמויות המשנה הדומיננטיות בסרט היא של צלם קולנוע אקסצנטרי (מייקל וינקוט) שנשכר כדי לתעד את החייזר החמקמק, נראה שהסרט מנסה ליצור לינקג' בין פעולת התיעוד לניצול של המתועד, כאילו יש ניצול בעצם התיעוד או - אתם יודעים מה, עזבו, לא משנה. הרי זאת בדיוק הבעיה עם "אין מצב": הוא מצד אחד אניגמטי, ומצד שני מעורר אפס רצון לפענח אותו. הוא פשוט כל כך משעמם לצפייה שהדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות זה לחשוב עליו. 

זה לא רק ש"אין מצב" אינו סרט טוב: הוא אפילו לא רעיון טוב לסרט. הסיטואציה הבסיסית שלו משומשת עד לאשכרה זרא, הממד האלגורי שלו לא מחזיק מים, וממילא לא קורה מספיק כדי לסחוף. איזה לסחוף, בקושי קורה מספיק בשביל להישאר ער.

ציפיות הן ביץ', ונכון לשלב הזה בקריירה שלו, ג'ורדן פיל לא יכול לחמוק מהן. מכאן והלאה זה אחד מהשניים: לחזור לפורמה, או להמשיך את הקו שהחל ברבע האחרון של "אנחנו". היתרון באפשרות השנייה הוא שלפחות העול של הציפיות יירד ממנו; שישאל בהזדמנות את מ. נייט שאמלאן, הג'ורדן פיל של לפני 20 שנה, מה עדיף.