סגור
פנאי אין מצב של ג'ורדן פיל
"אין מצב". המבט והיישרתו אל מה שמאיים עליך הוא לב הסרט (צילום: Universal Pictures)

"אין מצב": הסרט שמזגזג בכיף בין אימה, מדע בדיוני ומערבון

הסרט החדש של ג'ורדן פיל ("תברח") מערבב ז'אנרים ומסרים על מתח בין גזעי, יחסי אדם־טבע ומציאות מול תיעוד. התוצאה מבלבלת למדי אבל גם מרשימה

ג'ורדן פיל מתמחה בסרטי אימה חידתיים. "תברח" ו"אנחנו", שני סרטיו הראשונים של התסריטאי והבמאי האמריקאי, ניסו לתרגם את האימה האינהרנטית, תחושת האדמה הרועדת תדיר, שהיא חלק משגרת יומם של הבורגנים השחורים, שחשבו שהם נטמעו והתבוללו היטב בחברה הלבנה, ואז גילו שהגזענות נמצאת בכל מקום. פיל יוצר סרטים מטאפוריים, שבהם האימה היא משל למצב קיומי, ולאו דווקא לסכנה מוחשית. אולם בסרטו החדש "אין מצב" - הטוב והמתוחכם מבין שלושת סרטיו - הוא עוזב את הסמלי והמטאפורי ופונה אל הקונספטואלי. סרט שהפשט בו נותר עמום, וכולו דורש פיצוח ופענוח.
יש בזה משהו מתסכל, כי נדמה שהסרט כל הזמן נמנע מלקיים את מטרתו: אם זה סרט אימה, הוא לא באמת מפחיד (אך בהחלט מותח); אם זה סרט מדע בדיוני, הוא לא משקיע מספיק בבניית עולם שבתוכו פועל הגיון הסרט. ואולי הוא בכלל סרט אקולוגי על אילוף וסכנותיו. אחרי הכל יש בו שימפנזה מאולפת שהורגת שחקן, סוס מאולף שבועט ברגליו האחריות במאפרת על סט, וטורף שמבריח חוואים מאדמותיהם. זה סרט עמום, שבו מתח העיקרי נוצר מכך שהצופים כלל לא יודעים באיזה סרט אנחנו, ולכן קשה לפצח את מה שעתיד לקרות.
בפועל "אין מצב" הוא בעיקר מערבון. גיבורו (דניאל קאלויה, כוכב "תברח") הוא מאמן סוסים לצילומי קולנוע, שכל מהותו בחיים היא להימנע מעימות. בכל פעם שמשהו לא נוח, הוא צועד לאחור, מסתובב, אומר "אין מצב" ("Nope" באנגלית) ובוחר שלא לפעול. הוא יודע לא להישיר מבט אל הסוסים, שלא יבעטו בו, ולא להביט ישירות בפניהם של הלבנים שמעסיקים אותו, שלא להיתפס כחצוף. המבט - והיישרתו אל מה שמאיים עליך - הוא האלמנט העלילתי העיקרי בסרט. והגיבור שלנו יצטרך לעבור מאדם פסיבי, למי שעולה על הסוס ודוהר לעבר הסכנה כדי להציל את המצב.
זו פראפרזה עדכנית ומודעת לעצמה למערבון הקלאסי: שתי חוות הנושקות זו לזו מנהלות ביניהן יריבות טריטוריאלית. ולתוך הסכסוך הזה נכנס זר, שצריך לפצח את מניעיו: האם הוא ישכין שלום או יגרום למלחמה? אלא שבעולם של פיל, כל העולם הזה הוא העמדת פנים, הכל סרט בתוך סרט וגיבוריו הם קאובואים מצעצוע, אנשים שמגלמים תפקיד של בוקרים: חווה אחת היא בבעלות שחורים שמאלפים סוסים לקולנוע, והשניה היא בבעלות כוכב טלוויזיה לשעבר ממוצא קוריאני (סטיבן יואן, "מינארי"), שהקים חוות שעשועים המשחזרת את ימי המערב הפרוע. האחד מנסה להשתלט - תחילה בידידות, ובהמשך באגרסיביות - על החווה של השני. אלא שאז מתברר שיש עוד גורם שמעוניין בשטח שלהם. הסרט שומר מצופיו בקנאות את זהות הפולש לחיי הדמויות, והחידתיות הזאת לא לחלוטין נפתרת עד סוף הסרט.
מכיוון שהקולנוע והטלוויזיה הם מרכיבים מהותיים בחיי הדמויות, מרגע שנכנס גורם מסתורי ומאיים לחייהם, מה שמעניין אותם הוא לא לנצח אותו, אלא לתעד אותו. הפריים המצולם הוא הלאסו החדש: אם נלכוד את האיום במצלמה, אולי נצליח להכניע אותו או לפחות להתעשר על חשבונו. ולכן הסרט מספר לנו את סיפור תולדות הקולנוע, מצילומי הסוסים של אדווירד מאיברידג' ועד מצלמות האיימקס של ימינו. וכדי לצלם את הדבר הזה שפולש לחיי הגיבורים, הם מבינים בהדרגה שהם צריכים לעשות מהלך הפוך: מהמודרני אל הפרימיטיבי, ממצלמות הרשת, למצלמות במעגל סגור, למצלמות (איימקס!) המונעות בידית־יד כמו בימי הסרט האילם, ולבסוף הצילום הבודד הרצוף, שתמונה אחר תמונה יוצר אשליית תנועה, ממש כמו בפרה־היסטוריה של הקולנוע.
האם פיל מנסה למצב את עצמו בתור היורש של כריסטופר נולן? יש מצב. זה ניכר לא רק בחידתיות שלא מפוענחת עד סוף הסרט, אלא גם בשימוש שהוא עושה במצלמה. את "אין מצב" צילם הצלם השוויצרי־דני הויט ון־הויטמה, שאחראי לארבעת סרטיו האחרונים של נולן. וכמו נולן, פיל והויטמה משתמשים בפילם 65 מ"מ ובמצלמות איימקס לצילום חלק מהסצינות, לא רק מסיבות אסתטיות, אלא כדי להדגיש רגעים שיש בהם חשיבות עלילתית. פיל בעצם מחבר בין העלילה לבין המצלמה ולבין חומר הגלם שאיתו היא צולמה (לכן, למי שצופה בסרט באולם איימקס, כדאי לשים לב מתי הפריים חתוך עם מסגרת שחורה ומתי הוא ממלא את כל המסך כולו, תשומת הלב למסגרת הפריים היא ממש מוטיב מרכזי בסרט הזה).
"אין מצב" עוסק כולו במבט, ועושה עבודה מצוינת בגילוי, הסתרה והצצה, בהתמקדות בנקודות מבט ובהתחמקות מלראות את מה שמאיים עלינו. הבעיה שלו היא שהוא מערבב בסרט אחד מסרים על מתחים בין־גזעיים, יחסי אדם־טבע ומציאות מול תיעוד ומתיך שלל ז'אנרים קולנועיים. ולכן התוצאה היא סרט מעט מטושטש ולא מלוכד. אבל זה גם סרט שכולל לא מעט רגעים מרשימים של וירטואוזיות קולנועית, ומציע מסר דרמטי, שלפיו כדי לשרוד בעולם עלינו לעצום עיניים ולהפנות את המבט הצידה. לא להישיר מבט אל הסכנה.