החיבור בין זיכרון השואה ואסתטיקה דיגיטלית נמצא במרכז סרטה התיעודי של רות ולק, "הפרטיזן עם מצלמת הלייקה", שבכורתו העולמית נערכה בתחילת השבוע בפסטיבל הקולנוע ירושלים, שם הוא מתמודד במסגרת תחרות דיאמונד לקולנוע ישראלי תיעודי. שמו של הסרט מזכיר את יצירתו המכוננת של דזיגה ורטוב הרוסי, "האיש עם מצלמת הקולנוע" (1929), שבה משוטט צלם סרטים במרחבי הכרך ומתעד את היומיום. כמו אצל ורטוב, כותרת סרטה של ולק מתייחסת לא רק לדמות ספציפית, פרטיזן, אלא גם למשמעות האתית של היותו מצויד במצלמה. פרטיזן, אחרי הכול, אינו מצלם "סתם". מצלמת הלייקה שברשותו היא אמצעי של הנצחת הזוועה של מלחמת העולם השנייה לטובת הזיכרון ההיסטורי.
3 צפייה בגלריה
מתוך "הפרטיזן עם מצלמת הלייקה"
מתוך "הפרטיזן עם מצלמת הלייקה"
מתוך "הפרטיזן עם מצלמת הלייקה"
במרכז הסרט, אותו ערכה יעל פרלוב, דמותו האניגמטית של מונדק לוקביצקי, שורד שואה שהתגורר ברמת גן, שאל תצלום בו הוא מופיע מתוודעת הבמאית ולק, וממנו לדבריה היא לא מצליחה להסיר את מבטה. בתצלום נראים גבר בעל מבט נוקב, ידו מכסה חלק מפניו, והוא מישיר עיניו אל המצלמה. ברקע, במטושטש, בתוך מחבוא מאולתר, נראית אישה המכוסה בשמיכה. את סיפורם של בני הזוג הזה ושל התצלום בו הם מונצחים, מגלה הסרט. בהדרגה נחשפת זהותם של השניים, מונדק ואשתו חנה, שלחמו כפרטיזנים במסגרת מחתרת "צבא המולדת" הפולנית, והוציאו להורג גרמנים ומשתפי פעולה פולנים, אוקראינים וגם יהודים. כל זמן המלחמה, מתעד מונדק במצלמת הלייקה שלו את האירועים, והתצלומים נמצאים עתה באלבום ישן בביתו של בנם, שמעון.
עוד מפסטיבל הקולנוע ירושלים:
זהו סרט מסע שבו התנועה מתבצעת על פני תמונות סטילס, באמצעות התמזגות של תמונות מהעבר בנופי ההווה, ודרך אפקטים דיגיטליים של אור מרצד ועלים זעים ברוח המפיחים חיים במה שנמצא באלבום. ברקע אנו שומעים את קולותיהם של בני משפחה ומכרים, כמו גם את קולו של מונדק עצמו בעדות מוקדמת שהעניק ל"יד ושם". היחיד שמופיע אל מול המצלמה הוא שמעון, הבן, שסיפורו חושף את הטראומה של מי שמגלה, באיחור רב, את האמת על הוריו, את הזוועה שחוותה אמו במלחמתה בשורות הפרטיזנים, ואת המשמעות של חיים בצל אב אלים ובעל מתעלל. השוט היפה ביותר בסרט, שצילם מעיין בלך, מראה את תצלומה של חנה הפרטיזנית מרצד ממסך טלוויזיה כנוכחות רפאים, בביתו החשוך בהווה של הבן. סרטה המצוין של ולק, שישודר בקרוב בכאן, מוסיף נדבך משלו לדיון ההולך ומצטבר על תיעוד מצולם וזיכרון, ובדרכו המרגשת עובר מסיפורו של הגבר-המתעד שבקדמת התצלום הנ"ל אל זה המצמרר של האישה שמסתתרת מאחוריו.
3 צפייה בגלריה
זהר וגנר על הסט של 'סבוי' עם דאנה איבגי ואימרי ביטון
זהר וגנר על הסט של 'סבוי' עם דאנה איבגי ואימרי ביטון
זהר וגנר על הסט של "סבוי" עם דאנה איבגי ואימרי ביטון
(צילום: מיכל אולמרט)
אמש נערכה הקרנת הבכורה של סרט תיעודי נוסף המתמודד בתחרות - "סבוי", בבימויה של זהר וגנר. הסרט שב אל הלילה ההוא, שבין 6-5 במרץ 1975, שבו השתלטה חוליית מחבלים שהגיעה בסירת גומי מהים על המלון הקטן ברחוב גאולה בתל אביב, ולקחה את צוותו ואורחיו כבני ערובה. עם שחר פשטו כוחות צה"ל על המלון וחיסלו את המחבלים. שמונה אזרחים ושלושה חיילים נהרגו בפשיטה. אחת מניצולות הפיגוע, כוכבה לוי, הייתה שותפה לניהול המשא ומתן עם החוטפים משום שידעה ערבית. סרטה של וגנר מספר את קורות הלילה הדרמטי ההוא מנקודת מבטה של לוי, שתיעדה את ההתרחשויות ביומנה.
רובו המכריע של "סבוי" הוא שחזור דרמטי שבו מגלמת דאנה איבגי את דמותה של לוי, ועלא דקה את אחד החוטפים הפלסטינים שעמו היא רוקמת מה שניתן לזהות כקשר רגשי. השחזור מלווה בקטעי ארכיון מצולמים ובהקלטות קוליות מליל האירוע שבהן נשמעת היטב לוי האמיתית, ונחשפו בשנת 2015. הקטעים המובאים מיומנה של לוי שכתובים בזמן הווה אך הועלו על הכתב, אפשר להניח, במרחק-מה מהאירוע, מעניקים לכמה מההתרחשויות, במיוחד לאלה הקשורות בדינמיקה שבינה ובין החוטף, ממד מסוים של פנטזיה רומנטית. במהלך סצנת ההשתלטות על המלון היא עדה למעשה ששאלת אמיתותו ודאי תעורר הדים עת ישודר הסרט בהמשך השנה בכאן.
3 צפייה בגלריה
מתוך "סבוי"
מתוך "סבוי"
דמותה של כוכבה נותרת חידה. מתוך "סבוי"
(צילום: אליה ספינופולוס)
ההיצמדות לנקודת מבטה של לוי מספקת פרספקטיבה לא שגרתית על האירוע ההיסטורי: זו של האישה המזרחית. כתוצאה נשללת מההתרחשויות ההילה ההרואית מחד (שממילא לא היה לה כל הצדקה), אך גם ההתרפקות על הנרטיב הקורבני נעדרת מהסרט. לוי, שזכתה לתהילה רגעית בעקבות הפרשה, נהפכה חיש מהר לדמות מפוקפקת וכך גם נסיבות שהותה במקום (בסרט היא נמצאת שם עם גבר זר). התקשורת רמזה שהיא למעשה עסקה בזנות, והגדיל לעשות המגזין האמריקאי "טיים" שהדפיס זאת מפורשות. בעקבות הפרסום הגישה נגדו לוי תביעת לשון הרע. סביר להניח שהיא נפלה קורבן להיותה אישה ולמוצאה, כמו גם למיקומו של המלון באזור שהיה מזוהה עם סוחרי סמים, פשע וזנות. בצד ההישג המרשים של שחזור אירועי הלילה ההוא, סרטה של וגנר מגולל סיפור נשכח שראשיתו למעשה במקום שבו הסתיים האירוע הלאומי. בתבונה רבה, הוא אף נמנע מלהפוך אותה לגיבורה האלמונית של האירוע, ומותיר את דמותה חידתית ומרוחקת. אישה שהנסיבות הפכו אותה לשורה מחוקה בדפי ההיסטוריה.