סלב על השקית

בהפרש של שבועיים שודרו בפריים-טיים של ערוץ 2 שני סרטים זהים. הראשון היה "סלבריטי", ששודר לפני כשבועיים ברשת ובוים על ידי אילן שושן, והשני - "איך זה שכוכב", ששודר אמש בקשת ובוים על ידי אלון אלוש. שני הסרטים מתיימרים לנתח את תופעת הסלבריטאות בישראל, אך למעשה משמשים כאמצעי נוסף למיסודה וקעקועה של התופעה וכוכביה. בשורה התחתונה: סרטו של שושן טוב יותר. את סרטו של אלוש, שדמה יותר לברושור יחצני, יש לשלוח מיד לוועדה המפקחת של הרשות השנייה, כדי שתקנוס אותו על שלל פרסומות ופרומואים בלתי סמויים בעליל.

ניכר כי יוצרי הסרט, בשני המקרים, ניגשו אל החומר כמעריצים העולים לרגל אל אליליהם כדי לרוות מעט מחוכמתם. שניהם לא הציגו שום דבר שלא ראינו קודם, הם הופקו באופן שבלוני, על פי מבנה טריוויאלי, ועוטרו בקלישאות המוכרות. הייתי שולח את שני היוצרים לסדנה מזורזת אצל רובי ווקס – עוד אחת שנהנית להתפלש במיץ הסלבריטאי - כדי שתלמד אותם איך לעשות את העבודה. הגברת אינה מסתנוורת מאור הזרקורים המופנה אל מרואייניה, והיא מצליחה להציג אותם באופן שונה ופחות מחמיא מן הרגיל, על כל הגיחוך וההומור הקשור בהם. בדרך מתפלקות לה גם כמה תובנות חדשות ומעניינות על התופעה, ולמרות הנושא השחוק, היא מצליחה ליצור תמיד אירועים מפתיעים.

"איך זה שכוכב", שהופק ונערך על ידי אתי אנטה ויגאל גלאי, דומה יותר למוצר שאותו עורך גלאי, מגזין הבידור "פנאי פלוס": מוצר חנפני, שטחי ומעריצני. הסרט יצא במטרה להבין איך נוצר כוכב, מה הופך אלמוני לכזה ומהן התכונות הנדרשות ממנו, אולם יותר משניסו למצוא את התשובות, נהנו היוצרים להתכסות במעט אבק כוכבים.

לקח לו אלוש את מיטב הטאלנטים של הגוף המשדר, כדי שידברו על מי שהם באמת הכי אוהבים, על עצמם, ובדרך גם יפרסמו את תוכניתם הנוכחית ואת הפרסונה שלהם. הוא לא שכח להוסיף גם כוכב עבר אחד, צביקה פיק (אצל אילן שושן זה היה אדם), שידבר על ימי הזוהר שחלפו, לפזר מעליהם פרופסור מכובד (שושן העדיף את ירון לונדון), שלא חידש דבר, ופסיכולוגית קלינית שדיברה על צרות של כוכבים (שושן הביא אותה בדוקטור). הוא תיבלן במעט סוכנים ו"מביני דבר", שמעליהם עומד הגורו הגדול של התחום - גיא פינס (שושן הסתפק באיילת שני, שמלבד היותה עיתונאית במגזין המתחרה של גלאי, "רייטינג", גם מגישה אצל פינס פינת רכילות) - והגיש מחומם בעזרת הכוכב הנודד, אקי אבני. הכוכבים זכו לקטעי ארכיון מפרגנים, לסדרת שאלות משומשות, וידעו להסביר שוב ושוב שכאן, במידל-איסט, אין דבר כזה זוהר. אם אכן כך, מדוע להוטים היוצרים לדון בתופעה פעמיים בתוך שבועיים? מדוע נאלצים הצופים לצפות פעמיים באותם הגיגים בלתי מרתקים?

סרטו של שושן, שכרגיל בוחש בטרנדים המשומשים של העכשיו, נראה ונשמע בדיוק כמו המוצר המתחרה, אבל היה מעניין יותר בזכות המעקב אחר כוכבת צעירה בתחילת דרכה. שושן תיעד את ליאל קולט, ילדת הפלא שזכתה ב"בראבו", ה"כוכב נולד" של הילדים, שמאז התבגרה, התפרסמה, הופיעה בעולם והפכה צינית ומפוכחת מכפי גילה. סיפורה של ליאל - שתרם כמובן למיתוגה ושיווקה - האיר את הנושא המעייף באור קצת אחר, ויכול והיה לעמוד כסרט בפני עצמו.

בסעיף כוכבים, אגב, לקח סרטו של אלוש בגדול, עם יהודה, מירי, אורנה, מיכל, דנה ונינט. דודו טופז, שכנראה ממש נלחץ מנתוני הרייטינג של העת האחרונה, טרח והופיע בשני הסרטים.