אני מודה, לא הבנתי.
לא את "בלונדינית" – בסך הכול מדובר בסרט די ישיר על חייה של מרילין מונרו. כלומר, כן, אנחנו לא בדיוק בטריטוריה של "רפסודיה בוהמית", אבל זה גם לא סרט שקורים בו מאורעות מסובכים מדי. אפשר לתאר את הסרט די בקלות כרצף סצנות בהן מרילין מונרו נפגשת עם גורם כלשהו שככל הנראה מתעלל בה בצורה כלשהי, היא בוכה, מרגישה לא בנוח עם הדימוי הפומבי שלה לעומת מי שהיא באמת, ואז נפגשת עם גורם חדש. העתק הדבק, הכנס יחסי מסך משתנים, משחקים באיכות הווידאו, שינויים תדירים בין צבע ושחור לבן ויש לך סרט.
לא, מה שלא הבנתי זה, למשל, איך "בלונדינית" הגיע למעמד של סרט מעורר מחלוקת. אני מבין אנשים שלא יאהבו את הסרט – אני ביניהם – אבל אני לא מבין על מה יש להתעצבן או להתווכח או להתרעם. ידענו מראש שאנדרו דומיניק הוא במאי עם נטייה לאומנותי, ולהתלהבות יתרה מרעיונות ומסרים שהם די ברורים אבל דומיניק מתנהג כאילו הוא גילה עולם חדש, והיה צפוי שמפגש שלו עם מרילין מונרו יוליד סרט שמתנהג כאילו ההצגה שלו של המציאות המסויטת שמרילין מונרו חיה היא חדשנות, בעוד במציאות דומיניק מאחר את הרכבת בסגנון הסרטים הזה במשהו כמו עשור.
אבל רק בגלל שדומיניק לא מחדש פה משהו לא אומר שצריך לכעוס עליו. הבחור עושה בדיוק את מה שהוא עשה לאורך כל הקריירה שלו, ואפשר לא להתחבר לזה אבל אני לא רואה סיבה לכעוס על זה. כלומר, כן, כדאי לתאם ציפיות – לכל מי ששמע שיש סרט חדש על מרילין מונרו והוא בא בציפייה לביופיק סטנדרטי, נוסו על נפשותיכם – אבל מעבר לתיאום ציפיות, אין משהו ב"בלונדינית" שמרגיז או קיצוני כל כך.
גם זה, למען האמת – לא הבנתי איך "בלונדינית" הגיע למעמד של "הסרט הקיצוני שגרם לנטפליקס לשלוף את הדירוג הכי מחמיר שלה ביחס לתוכן". כן, אנה דה ארמס מסתובבת בחזה חשוף למשך לא מעט מהסרט, וכן יש סצנות של מין אוראלי (מרומז) והפלות (מרומזות), אבל ראינו דברים קשוחים יותר בסרטים שלא זכו לכזה הוד והדר סביב הדירוג שלהם. אולי הכעס הוא של אנשים שציפו שעולמם יזדעזע מאיזו תצוגה חושפנית ופרובוקטיבית של מרילין מונרו וקיבלו סצנה אחת שלה בשלישייה. אנא עארף.
אבל אולי יותר מזה – לא הבנתי באיזה שלב בכירים בנטפליקס קראו את התסריט ואמרו "כן, זה הולך להיות סרט מוביל בעונת הפרסים שלנו". האם השורה "ביוגרפיה על מרילין מונרו" עיוורה אותם לכל מה שקורה בסרט הזה, שהוא רחוק מעונת הפרסים כמו שמרילין מונרו, לפי הסרט, הייתה רחוקה מדמות אחת סימפטית ואוהבת שתישאר בקיום שלה?
הרי זה לא ש"בלונדינית" מגיע אלינו ללא הקשר: ראינו בדיוק את ביצועי האוסקרים של "ג'קי" ו"ספנסר", שבסופו של יום עושים משהו דומה מאוד ל"בלונדינית" – מכניסים אותנו לעולמן המסויט של נשים שנשלטו על ידי החברה וכלואות בכלוב זהב כלשהו. כן, הם השיגו מספר מועמדויות פה ושם, אבל בשום צורה לא מדובר פה במשהו שיתחבר לצופים רבים בצורה כזאת שיכול לגרום למצביעים לזנק על משהו חוץ מכמה פרסים טכניים (זה סרט שמצולם יפה, מה אני אגיד) ושבחים לאנה דה ארמס על חיקוי מרילין מונרו די משובח (וזאת למרות שקשה לי להגיד שיש שם הרבה מעבר לחיקוי. הרוב באשמת התסריט).
בסופו של דבר, "בלונדינית" הוא בסך הכל עוד סרט של כמעט שלוש שעות שכולו במאי מתלהב מכמה אמנותי הוא בעודו שוכח לשייף את התסריט שלו. אז הפעם יש עירום, ויש את אנה דה ארמס, ואת מרילין מונרו (אם להאמין לגברת דה ארמס שטוענת שמונרו רדפה את הסט באהבה) – אבל השורה התחתונה היא אותה שורה: "בלונדינית" הוא סרט של אווירה יותר משל סיפור, והאווירה היא אנה דה ארמס קוראת לכולם "אבא'לה" (או, נו "דדי") ועושה בחירה גרועה אחת אחרי השנייה בגלל האב שנטש אותה והסרט לא יכול לתקוע את זה לצופים בראש יותר לו היה משתמש במקהלה יוונית ששרה "תסביך אב" במנגינה של קרייזי פרוג.
יש מי שזה יעבוד לו, אין לי ספק. אישית, היה משהו בכל הסרט שסבל מאומללות יתרה ובניסיון שלו לבקר את החברה שבה מונרו פעלה בסופו של דבר שלל ממנה רגעים של חסד. אפשרי שהיא באמת הייתה דמות טרגית שכזאת, וגם אם לא, לגיטימי להציג דימוי שלה ככזאת – אבל בשלב כלשהו זה יכשיל את המטרה שלשמה יצאת. כי החיים הם לא רצף של סבל, ולספר את סיפורה של מונרו רק דרך נקודת מבט שבה היא הקורבן מצמצם אותה בסופו של דבר לזה, בעוד שהיא הייתה הרבה יותר מזה.
אז אלא אם אתם ממש בראש של אנדרו דומיניק, אני לא בטוח שיש לכם מה לטרוח עם "בלונדינית". זה לא סרט נורא, ואין סיבה להתעצבן עליו – אבל גם אין באמת סיבה לשרוף עליו שלוש שעות.
אני לא מבין למה אתה מתעקש לתאר את הסרט כ"סרט די ישיר על חייה של מרילין מונרו".
אין בו שום דבר ישיר – הכל המצאה. וזה היה ידוע מראש, הסרט שווק ככה. הסרט מתבסס על ספר פיקטיבי לחלוטין שלא ניסה להסתיר את העובדה שהוא פיקשן טהור.
נכון שרפסודיה בוהמית גם מלא בבולשיט ובחרטא, אבל שם לפחות יש בסיס לחלק מהדברים. פה אין ולו שביב.
מה בדיוק המצאה בו
הסרטים שהיא אכן הייתה בהם? מערכות היחסים שהיא הייתה בהם?
הסרט נצמד מאוד לחייה של מונרו (פלוס מינוס הנסיכים), ואם הוא לא ביוגרפיה אז אכן בערך אף סרט שיצא לקולנוע אינו ביוגרפיה. הסגנון שלו מבדיל אותו מרפסודיות ורוקטמנים, אבל מבחינת התוכן – חייה של מונרו שם, ללא ניפוחים מיוחדים או קיצונים.
גוגל מפוצץ בהשוואות בין הספר, הסרט והמציאות.
כולל ציטוטים של אוטס לגבי תהליך הכתיבה שמראים כמה התחקיר שלה היה רופף יחסית ל"ביוגרפיה".
אני מניח שאפשר לומר שהוא מנפח בדומה לביוגרפיות אחרות, אבל הקפיצה להצגה ישירה של חייה פשוט לא נכונה.
ושוב - למה?
אם אנחנו מציגים ש"הצגה ישירה של חיים של מישהו" זה להראות את תחנות חייו באופן ליניארי – "בלונדינית" עושה בדיוק את זה. הוא עושה את זה קצת יותר אומנותי אבל אנחנו עוקבים אחריה מילדות, דרך האודישינים, הסרטים הגדולים ומערכות היחסים הגדולות. הסרט (ואני מניח שגם הספר) לא מתמקדים בנקודות הרגילות שביופיקים מתמקדים בהם, אבל לדעתי זה יותר ניסיון של אוטס (ושל דומיניק) להתרחק מהז'אנר ולנסות לאתגר את הצופים/קוראים מאשר באמת סוג אחר של יצירה.
זה שהתחקיר פה רופף פשוט לא עומד בסף ה"אה, אוקיי, אז זה בעצם לא" כי ככה זה, נו, רוב שאר הסרטים.
כי העובדה שסרט כמו רפסודיה בוהמית מוצג כאמת היא שערורייתית. הסרט הזה יורק על פרדי מרקורי. רוב הביוגרפיות לא כאלה.
בלונדינית עוקב אחרי תחנות כאלה ואחרות וממלא אותן באירועים פיקטיביים ברובם. לא כל ביוגרפיה עושה את זה בכזאת רמה. אין שום מקבילה באלביס למשל ללתאר שאולפן הכריח את מונרו לעשות הפלה (וזה לחלוטין לא קשור להפלות האמיתיות שהיא חוותה). ובטח שברוקטמן שנעשה בשת״פ מלא עם אלטון ג׳ון אין שם דבר ברמה הזאת.
יש ביוגרפיות, ויש ביוגרפיות.
אבל כולנו יודעים שלא כל מה שמוצג בביוגרפיה קולנועית הוא אמת
לעזאזל, זה למה סרטים כמו "מכונת הכסף" התאמצו כדי להוכיח שהם באמת באמת אמת.
"בלונדינית" פשוט לא שונה לא רק מ"רפסודיה" שקופץ לראש, אלא גם עשרות סרטים אחרים שעקבו בסך הכל אחרי תחנות בחיי אנשים אבל באמצע הוסיפו או הורידו כמה דברים משיקולים של עצמם. אפשר לזעוק על זה שאנחנו קוראים לסרטים האלה "ביוגרפיות", אבל לא הייתי מתחיל דווקא מ"בלונדינית".
* – יש בהחלט באלביס בלבולים, הכנסות, קפיצות ומשחקים עם האמת. גם ברוקטמן. אני לא רוצה להיכנס לרמת "האם זה משתווה לזה" כי זה נראה לי חסר טעם, אבל שני הסרטים האלה עשו מהאמת מטעמים (במקרה של "רוקטמן" בכוונת תחילה), בדיוק באותו אופן ש"בלונדינית" עשה.
אי אפשר להתעלם מזה שהוא משמעותית קיצוני יותר מסרטים אחרים.
האירועים האמיתיים שם בשלד, אבל הם לא העיקר ומרבית הסרט מתאר סצינות שאפילו לא מנסות להעמיד פנים.
בכל סרט אחר הקטעים האלה קצרים יותר, ומתקיימים בשוליים בזמן שהסרט רודף אירוע מפתח אחד אחרי השני. בלונדינית לא עושה את זה כמעט בכלל.
אני באמת לא רואה את הקיצוניות הזאת
אבל ניחא
ועכשיו המח שלי לא מפסיק לנסות
לבדוק איך אפשר לשיר "תסביך אב" במנגינה של קרייזי פרוג.
היו לי ציפיות גבוהות ולא התאכזבתי
'בלונדינית' הוא לא סרט ביוגרפי על מרלין מונרו משום שהוא לא מספר את סיפור חייה של מרלין מונרו. הסרט מתעסק באישה עם טראומת ילדות וההתמודדות שלה עם הטראומה הזאת, כשהסרט מראה לנו עם מי היא מתחתנת, עם מי היא מתיידדת ואיזה סרטים היא עושה 'בלונדינית' חושף רק את החלקים בסיפור שפותחים אצל מרלין את הפצע ומשפיעים עליו אך משמיט כל חלק אחר ממנו, גם חלקים מאוד מהותיים למי שחיפש להרכיב בראש שלו נרטיב ביוגרפי נורמאלי או את סיפור חייה של הדמות . כמו שנאמר בביקורת, הוא מאוד מזכיר את 'ספנסר' בכוונה שלו רק בעוד 'ספנסר' התרחש לאורך תקופה קצרה, 'בלונדינית' נפרש על גבי עשרות שנים מחייה של הדמות. הסרט גם העלה לי פלאשבקים מהפרק המופתי 'Arrow of Time' מהסדרה 'בוג'ק הורסמן' רק שבמקרה הזה אני לא זוכר את הפרק מספיק בשביל להשוות.
ואנדרו דומיניק משתמש בכל טכניקה קולנועית אפשרית, וגם בכאלה שלא חשבתי לראות בקולנוע, בשביל להמחיש ולהעביר את החוויה של הדמות הראשית. וכן, זה סרט אווירה (או 'חווייתי'). זה היה ידוע וצפוי מהרגע שהוכרז עליו. הסרט מאוד מסוגנן, מאוד מרשים ויזואלית (*מאוד* מרשים ויזואלית) והעריכה שלו היא מהמקוריות ביותר שראיתי וכל זה משרת בצורה יפה את הכעס, תסכול ולחץ שהוא אמור לשדר. יש דמויות, יש דיאלוגים, יש בערך עלילה, אבל הם לא פה בשביל סיפור. וכאמור, זה עבד עליי. יש הרגשה מסוימת של 'היינו שם כבר' כי הסרט פשוט מנסה לשחזר את החוויה של סרטי פאבלו לריין רק עם טכניקות מעט שונות. שזה לא רע בפני עצמו. כשם שבסרטים "עלילתיים" כל סרט הוא שחזור של חוויה שכבר חוויתי (רק באמצעים שונים) אז למה שזה יהיה בעייתי בסרטים "אומנותיים של אווירה"? כל ארבעת סרטיו האחרונים של טרנס מאליק, למשל, מעבירים את הצופה את אותה חוויה רגשית בדיוק עד לרמה שקשה להבדיל ביניהם. ואני מאוד רוצה שהוא ימשיך להוציא סרטים כאלה. ו-'בלונדינית', גם אם לא מחדש במה שהוא משדר לצופה לגבי הרגשות שמעוררים נושאים כמו טראומה ועולמות מסויטים הוא עדיין עושה את זה טוב. קשה להסביר למה זה עבד לי ולא עבד לאחרים.
מה שכן, הסרט לא מצליח to stick the landing כמו שאומרים בכל הנוגע להעברת הפחד והסיוטים של מונרו. פבלו לאריין עשה את זה בצורה פנומנלית עם הנסיכה דיאנה אבל פה אנדרו דומיניק לא מצליח באותה מידה, או קרוב אפילו. וחבל.
הפסקול של ניק קייב ו-וורן אלס הולך יפה מאוד עם הסרט רק שהוא מזכיר לי יותר מדי את האלבום של קייב 'Ghosteen'. עד לרמה שאחד השירים מהאלבום מופיע בסרט ולמי שלא מכיר אותו לא ירגיש ולו לשנייה כמו משהו שהביאו מאלבום אחר שהוא לא הפסקול המקורי.
היו לי גם כמה בעיות עם הקצב שלו. הוא הרגיש מאוד מזורז בהתחלה. היו סצינות שהייתי שמח אם היינו נשארים איתן קצת יותר. כמה שוטים שנחתכו מהר מדי לטעמי ומעברים מהירים מדי בין הסצינות השונות. כאילו אנדרו דומיניק רצה לסיים כבר עם החלק של 'הפרולוג העלילתי' ולהגיע לעיקר. עם הסוף של הסרט, מנגד, הוא קצת מתמהמה יותר מדי ומאריך אותו שלא לצורך. במיוחד שבשלב הזה הצופה כבר נהיה עייף יותר מאשר בהתחלה (בכל זאת, שלוש שעות זה לא עסק קל).
אבל הסרט כולל הרבה סצינות שייחרטו לי בזיכרון, אווירה שתישאר איתי לאורך זמן לאחר הצפייה, וכמה שוטים שאמשיך לחשוב ולתהות איך ביצעו אותם. למען האמת, ציפיתי לסרט "אומנותי" יותר עם פחות סיפור ופחות דיאלוגים, אבל גם איך שהוא הוא הצליח לשאוב אותי לאווירה שלו יפה מאוד.
סך הכל קיבלתי אחלה מתנת יומולדת שלושים מנטפליקס.
מזל טוב (אם כי לדעתי הוא לא סרט ראוי למתנת יום הולדת עגול)
(ל"ת)
ואיך הספקת לראות את הסרט ולכתוב ביקורת?
ריפרשתי את העמוד של נטפליקס עד לשנייה שבה הסרט עלה. צפיתי בכולו באופן רציף (כמעט) והדבר האחרון שציפיתי לו זה לראות שיש כבר ביקורת.
יש תשובה שמסתתרת במצאנו האחרון
(ל"ת)
האמת שניחשתיי שאתה שם עוד לפני שבוע וחצי
כשפרסמת ב-letterboxd את הדירוג שלך ל-'בלונדינית' כמעט בדיוק עם תאריך היציאה של הסרט בארה"ב. רק ששכחתי מזה :)
עכשיו אני לא בטוח אם הסקת מסקנה אחת מעבר לכך או לא
בכל מקרה – סקרינר.
סרט מעולה, גם אם לא בטוח שמומלץ.
צילום יוצא דופן, הופעה חזקה של אנה דה ארמס ופס קול מופתי של ניק קייב ושותפו הקבוע וורן אליס בולטים לחיוב אבל כל דבר בסרט הזה בסופו של דבר עשוי טוב.
זה גם מתחבר לא רע – בסך הכל מדובר בחוויה קולנועית מהפנטת, ומדכאת בו זמנית. אם אתם אוהבים סרטים של לארס פון טרייר או גספר נואה, למשל, אז "בלונדינית" לא צריך להרגיש זר לכם. זה קולנוע קיצוני, עם חזון מובחן של במאי שלא מתפשר ושחקנית ראשית מחויבת במאתיים אחוז. וזה מטלטל וקשה בו זמנית.
מצד שני, אני לא בטוח אם הסרט עושה כבוד למונרו או לא. בשום אופן אל תצפו לביוגרפיה. דקות בודדות בסרט מוקדשות לקריירה הקולנועית של מרילין מונרו, מתוך סרט שנמשך כמעט שלוש שעות. הסרט לא מנסה להסביר את האובססיה שהיתה כלפי האישה הזאת, או למה היא היתה כל כך מיוחדת בנוף ההוליוודי של פעם. רוב הסרט ממוסגר דרך שני אירועים פיקטיביים לחלוטין (ספוילר: ההפלה שהסטודיו הכריח אותה לעבור והמכתבים הדמיוניים שהיא קיבלה מאביה).
אבל הסרט כן תופס את החוויה הנשית של כוכבות בהוליווד, הסביבה הגברית העוינת, התכתיבים החברתיים ושם דגש על הקשיים הנפשיים איתם מונרו מתמודדת, לפעמים בצורה ויזואלית מבריקה.
הסרט הזה הוא מה שהוא, וזה לגמרי סרט שאפשר להעריך או לא לקבל כלל וכלל.
כן זה לא היה סרט משהו
אני מסכים עם הביקורת: זה בהחלט מקרה של "מרוב דובים לא רואים את היער" רק שבמקרה הזה מדובר בשוטים אומנותיים, שחזורים היסטוריים וכו'. יש סרטון ממש טוב ביוטיוב שמסביר על כל השיגעון הזה של הוליווד עםז'אנר הביופיק, הוא יותר מתמקד בסרט המוזר הזה שעשו על אלביס אבל הוא עדיין שווה צפייה.
לכל דיכפין ידוע שכל שחקנית בהוליווד אי פעם
או שחלמה על הוליווד אי פעם, עשתה דברים ונתנה את הגוף שלה בין אם מרצון לרוב לא מרצון חופשי למפיקים לבמאים ולכל מיני זכרים חמדנים וחזירים שהבטיחו גדולות ונצורות. לכן מאוד מוזר שהביקורת הישראלית המושמעת נגד הסרט הזה היא תחת ההגדרה של "הורסים את שמה של מרלין מונרו". נו באמת. עד לא מזמן אותו מפיק על הארווי ווינשטיין שנאשם באונס של שתי נשים ונשפט ל 23 שנה, היה אימת השחקניות בהוליווד. אפילו טרנטינו ידע ושתק. מרלין מונרו הצליחה גם לתת וגם להתפרסם, ולא צריך לעמוד עם שלט בתוך הסרט או לדסקס אודות כשרונה הגדול ויכולותיה המצחיקות, כי הסרט הזה באמת מתמקד בהיותה קורבן בשנות ה 50 , בתקופה שמרנית ושוביניסטית ביותר. היום היא נראית גיבורה, היא כנראה לא היתה באמת גיבורה. החצינו את הדמות המצויירת שלה, מכרו אותה כמו שמוכרים אייקון, ובתקופה ההיא זה עבד.
היום כלה עירומה ביום כלולותיה עומדת על הבמה מקללת צוחקת על כל העולם אנשים מגיבים כמה ימים ועוברים הלאה. ועדיין היחס לנשים בלא מעט מקומות הוא שוביניסטי ומכוער, לכן הנשים מחדדות את תרבות המי טו.
המי טו מת כתנועה. ובכלל.
זה מצחיק גם שאנדרו דומיניק אמר שהסרט מתקיים כי תנועת המי טו אפשרה את ההפקה הזאת. אבל בסופו של דבר עד שהסרט יצא כבר אין לה זכר. הוליווד הקריבה את וויינשטיין וספייסי ונתנה פאס לכל השאר. המשפט של דפ והרד סגר את הבאסטה סופית.
זו.... חתיכת הצהרה...
אני אפילו לא יודעת אם להתעצבן או סתם להתעצב מההצהרה הזו, אבל זה פשוט לא נכון.
שינויים חברתיים נעשים לאטטטטטט. ממש ממש ממש לאטטטטטט. אבל בין זה לבין סגרה את הבאסטה… יש מרחק.
גם אותי זה מעציב ומעצבן.
אבל זה המצב בהוליווד כרגע.
אתה עובד בהוליווד או ששמעת את זה מא.נשים שנמצאים שם?
יש הרבה הרבה שינויים לא גדולים במיוחד שאין לי באמת דרך לראות בתור צופת קולנוע בישראל, אבל למי שזה היומיום שלו יכולים להיות משמעותיים ולעשות הבדל (אפילו שהם לא cure-all).
וואו, כמה מהר הגענו ללהכניס לי מילים לפה.
לא אמרתי שלמי טו אין השפעה. אמרתי שהתנועה (במובן המקורי שלה) לא קיימת. זה הכל.
מעולם לא ציפיתי לפתרון cure all, ואשמח אם לא תקרינו עלי.
מה זה אומר התנועה במובן המקורי שלה?
יש הרבה פחות שימוש בהאשטג, זה נכון. אבל זה היה שלב בתוך תהליך הרבה יותר מורכב שקשור לזכויות הנשים.
הטענה שלך היתה, אם הבנתי אותה נכון, שוויינשטיין וסייפסי היו היחידים ששילמו מחיר מסויים, ועכשיו חזרנו לשגרה שהיתה קודם לכן, ואני פשוט לא חושבת שזו טענה נכונה.
אני חושבת שיש עוד דרך ארוכה לפנינו, אבל אני כן חושבת שהמודעות עלתה משמעותית, וכנראה לנשים בהוליווד (ובעולם המפותח בכלל) כנראה קצת יותר קל עכשיו מאשר לפני 5 שנים. יותר קל לשים גבולות, יותר קל לדבר כשזה קורה. (לא קל אבסולוטי, עדיין קשה בטירוף אבל טיפה יותר קל ממקודם).
בהוליווד ביל קוסבי הורשע (וההרשעה בוטלה, אבל מסיבות משפטיות, הוא עדיין נתפס בציבור כאשם), בקונגרס מאט גייטס בחקירה. בציבור היתה מעט מאוד תהייה על העדרותו של ג'יימס פרנקו מספיידרמן NWH למרות שהוא היה גורם מאוד דומיננטי בטרילוגיה של ריימי. מה, זה כי זה השלב שמארוול החליטו שהם לא רוצים להעמיס ביותר מדי רפרנסים?
אז זה נכון שפחות רואים את ההאשטג אבל זה כי כבר לא צריך אותו. התנועה לא מתה, היא התנרמלה. השיח הספציפי הזה הפך ליותר מקובל ממקודם. האם ילדה בת 18 שמגיעה להוליווד עדיין חשופה להטרדות? ברור. אבל הסיכוי שהיא גם תפגוש מישהו/מישהי שיגיד לה שזה לא תקין ושהם יכולים לעזור לה, או שהיא תדע להגיד לעצמה שמה שקורה כאן הוא לא התנהלות סבירה וזו לא אשמתה – עלה קצת. זה רחוק שנות אור ממושלם, אבל זה ממש לא כלום. אני לא מרגישה שזה נכון להגיד שהתנועה מתה. זה היה עוד צעד קטן בדרך מאוד ארוכה. אבל בתהליכים חברתיים כאלה – צעדים קטנים זה מה שיש לנו.
יש פה שני אלמנטים שונים לחלוטין שאני מפריד בינהם.
זה מעולם לא היה רק עניין של האשטג.
התנועה כתנועה שחושפת מטרידנים ואת מנגנוני השליטה של גברים מטרידים בהוליווד – מתה. לא עושים את זה יותר, מכמה סיבות. בזמן המי טו היתה תחושה של שיח משוחרר בנושא, היום זה פשוט לא ככה. המשפט של אמבר הרד וג׳וני דפ תרם לזה, וגם העובדה שמרילין מנסון (חבר טוב של דפ) מתכנן לתבוע את אוון רייצ׳ל ווד. המטרידנים הבינו את השיטה – תביעת דיבה. להפוך את השיח. זה כבר לא קשור להטרדה אלא לדיבה. ודעת קהל.
ניחא להפוך את דפ למלאך שנוצל (למרות שזה גם מעוות בעיני) אבל אותם אנשים עכשיו מעמידים את מרילין מנסון באותה פוזיציה וזה אפילו יותר הזוי בהתחשב במידע שיש עליו, וזמין לכולם. אבל במשפט דיבה מול ווד יתכן לו ניצחון.
בגלל זה גם כתבתי את זה פה בהקשר של ההודעה הזאת – אחת מהסצינות הראשונות של בלונדינית היא מונרו שעוברת אונס בידי מפיק שדואג לה לעבודה. אמרתי שזה מצחיק (לא במובן המקורי של המילה אלא האירוני) שהסרט שאושר להפקה בגל המי טו יוצא כשכבר לא מקובל לחשוף מטרידנים.
אני לא יודע אם בכלל אפשר להתווכח על זה – פשוט לא חושפים אותם יותר. זה מצב נתון. ומי שנחשף? זה אפילו לא קצה הקרחון. זה שבר קטנטן שכבר נמס בים.
לגבי ההשפעה של מי טו – היא בהחלט קיימת. האולפנים הגדולים נוקטים גישה יותר מסודרת על הסט, עם כללי התנהגות ושימוש במתאמי אינטימיות בסצינות שדורשות אותה. זאת מהפכה של ממש, וזה מעולה. סצינות הסקס בבית הדרקון, למשל, נעשו בטעם טוב יותר ממשחקי הכס, ועדיין שמרו על ״נועזות״ מסוימת ואני מניח שלשחקנים זה היה מעט נוח יותר.
אז כן, יש תהליכים, ויש תהליך. אבל התנועה שהיתה אמורה לחשוף הכל לא קיימת. התהליכים שהיא הניעה פה כדי להישאר אבל עד שתגיע הבשורה הבאה יש זמן, ואולי היא תגיע במסגרת תנועה אחרת שבפועל תעשה משהו אחר ותתקוף את הנושא מזווית אחרת.
בכל מקרה, לא צריך להתעצבן עלי או להתעצב או להשליך עלי פנטזיות כאלה ואחרות, ולהסביר לי כמו לילד קטן שתהליכים לוקחים זמן. בעיקר בהתחשב בזה שהדיעות שלי בנושאי יחסי הכוחות, שוויון וקדמה הם לא סוד – ובטח שפה באתר.
אבל תנועה כזו, בצורה שאתה מתאר אותה, היא פנטזיה.
קודם כל – בשום שלב לא התעצבנתי עליך. העצבנתי/התעצבתי מהאמירה שאני כנראה עדיין לא מבינה.
אני חושבת שהמונח "תנועה" פה הוא זה שמבלבל, לפחות אותי.
אני באמת לא מצליחה להבין למה אתה מתכוון כשאתה אומרת תנועת מיטו. למיטב הבנתי אין כאן משהו מאורגן, אין עמותת MeToo עולמית ששמה לה למטרה לחשוף הטרדות מינית. אין מישהו שזה התפקיד שלו, שמבקש תרומות, שמקבל על זה מימון. מה שיש זה המון אנשים פרטיים(בעיקר נשים, לא רק) שקיבלו שקיבלו כל אחת החלטה בפני עצמה לדבר במטרה לתמוך בא.נשים פרטיים אחרים ואחרות שמוצאים את עצמם במצבים מסויימים. (בארץ, אגב, היתה ממש עמותה כזו, אבל העמותה הכריזה על הפסקת הפעילות אחרי טענות על הטרדות מיניות בתוך התנועה). מי שחושף זה האנשים, לא ה"תנועה". העובדה שיש יותר חשיפה ביחס לעבר זה מה שהופך את זה לתנועה. וההשפעה של התנועה על הוליווד – זו בדיוק ההשפעה המצופה.
האם לא חושפים אותם יותר? אתה מציג את זה כעובדה ואני לא בטוחה שאני מסכימה עם העובדה הזו, בטח בצורה הנחרצת שאתה מציג אותה כרגע. ככל שמשהו יותר נפוץ הוא פחות יתפוס כותרות, אבל אני בהחלט נתקלת בכותרות מדי פעם, אבל אין לי שום יכולת להציג סטטיסטיקה אם זה קורה יותר או לא. אני לא יכולה להביע על זה דעה, בטח שלא נחרצת וחד משמעית.
ולגבי ג'וני דפ ומרילין מנסון וכל השאר – זה צפוי שתהיה תגובת נגד. ובחלק מהפעמים זה יהיה מוצדק וחלק לא (לא מביעה כאן דעה על אף אחד מהתיקים הספציפים), אבל ז חלק מהנושא של להוציא את השיח אל האור. התביעות הן כי הם כבר לא יכולים לחיות בשלום עם השמועות/אמירות על הטרדות מיניות, כי זה משפיע עליהם. בעבר היו שמועות ולזה לא שינה לאף אחד אז אין טעם לתבוע.
ברור שאין אגודה כזאת או משהו מאורגן. גם לתנועה המקורית לא היה.
ועדיין זה בסדר להתייחס אליה כתנועה.
אבל כשמי טו הגיעה להוליווד היא תפסה צורה מסוימת שמתרכזת בחשיפת מתעללים והוצאתם לאור. כבר בשלב הזה עבר הרבה זמן מאז שזה קרה, ואני לא צופה חשיפות נוספות בנושא בתקופה הקרובה בין היתר בגלל מקרה דפ ומה שלא יקרה עם מרילין מנסון בשנה הקרובה.
היה שלב מסויים שהיא התרכזה בחשיפה
כי חשיפה זה דבר מצויין, מניעה זה עוד יותר טוב. ואם ההתמקדות היא במניעה עתידית ופחות על חשיפת העבר, אני בסדר עם זה.
אבל בכל מקרה, אני ממש לא חושבת שהחשיפות נגמרו, אולי אנחנו בתקופת דעיכה אבל לצערי (כי הן קרו) ולשמחתי (כי צריך לחשוף את זה) הן עוד תחזורנה.
אגב
מסתבר שערוץ היוטיוב הפמיניסטי the take די מסכים איתך...
אני, באופן אישי לא בטוחה אם אני מסכימה עם הפרשנות שם, לדעתי יש שם כמה מקומות שהן מסתכלות על תהליכים ארוכי טווח כדברים נקודתיים שקרו, וזה קצת פוגע בניתוח. אבל כנראה שהפעם אני זו שבדעת מיעוט.
הסרטון משום מה לא נפתח לי.
אבל ככל שאני חושב על זה יותר אני יותר בטוח בדבר אחד:
אני מסכים עם כל מה שאת אומרת חוץ מהגדרת המונחים ותחימת הזמן של המי טו בהיסטוריה של הוליווד. וזה לא מהותי משתי סיבות:
א. המי טו עדיין קיימת בצורה שלפני הוליווד.
ב. הוליווד תחווה את זה שוב מתישהו בעתיד אבל יתקפו את הנושא מזווית שונה (שכנראה לא תחשוף נשים לתביעות דיבה).
כי מסתבר שנמחקה אות בלינק
סליחה!
https://www.youtube.com/watch?v=kI4uhgZDlQg
בשביל הוליווד זה היה טרנד ומטרד
וידאו שהוא יחלוף בלי שידוד מערכות, אז הקריבו את המינימום ההכרחי והמשיכו הלאה.
מזל שהיו חייבים להקריב פושעים. היו מסתפקים בשעירים לעזאזל לו רק יכלו.
החיובי: אנה דה ארמס נהדרת, עושה הרבה יותר מחיקוי לדעתי. משחק משובח מצד כל השחקנים, צילום מרהיב וחוויה אסתטית יוצאת דופן. זה כאילו מצלמה היא חלק אורגני מהגוף של אנדרו דומיניק.
השלילי: לא מאמין שאני אומר זאת אבל… הסרט לא ארוך מספיק. בעצם, תיאור מדויק יותר יהיה שהדגש של הסרט לא נכון. אחרי חצי השעה הראשונה והסוחפת בילדותה אנו קופצים מיד למרילין המבוגרת בעסקי השעשועים, מדלגים לחלוטין על התקופה שלה בבית היתומים, נישואיה הראשונים וימיה כעקרת בית משועממת (הבנתי שלמעשה דילגו על 200 עמודים מהספר). וכזה, למה? יכלו בקלות להעיף את סצנות מרילין עוברת גיהנום #29, #33, #40, #58 ו-60# כדי להכניס מקום לחלקים האלה, ואולי איכשהו לגוון את הסרט על חשבון פורנו העינויים שקיבלנו.
למעשה נראה כי "בלונדינית" עוסק בניצול המתמשך שעברה מרילין מונרו – והוא עושה על-ידי כך שהוא עצמו מנצל את מרילין מונרו, וזו תחושה מגעילה לצאת ממנה מסרט.
זה לא ביופיק
אם אני מבין נכון את מה שדומיניק ניסה לעשות – אז דומיניק לא ניסה לעשות ביופיק, זה לא "אלביס"/. התחושה שלי היא שמרילין מונרו זה בכלל לא הנושא של הסרט. הנושא של הסרט הוא סכיזופרניה (או הפרעה נפשית אחרת). כי מה שהסרט הזה באמת באמת מזכיר לכל אורכו (בטח בשליש האחרון, אבל למען האמת לכל אורך הסרט) זה את "האב" של אנתוני הופקינס. סצינות מתחלפות בלי הסבר, כשתמיד יש רק בן אדם אחד בתמונה – נורמה ג'ין.
למעשה, בסרט אין אפילו דקה אחת של מרילין מונרו (האישה שרצתה להיות כוכבת) ויש בו 160 דקות של נורמה ג'ין. לכאורה, מוזר מאד אבל למעשה – החלטה נבונה, שלא לומר מבריקה. בעיניי, ההסבר שלי מסביר את העובדה הזאת ויותר מכך.
סרט חכם מאד, מצוין למעשה, ובקלות אחד מסרטי השנה עד עתה. לדעתי.