זאת לא ביוגרפיה על מרילין מונרו. זה שניצל קולנועי חבוט ושרוף

"בקולנוע חותכים אותך לחתיכות. קאט, קאט, קאט. זה פאזל. אבל לא את זו שמרכיבה את החלקים. הו, אבל לחיות בתפקיד. פשוט להיות בו עד שהמסך יורד בכל ערב…". כך אומרת מרילין מונרו לשחקן הבייסבול ג'ו דימג'יו (בובי קנבלה) בדייט הראשון שלהם, כפי שדמיין אותו הבמאי אנדרו דומיניק ב"בלונדינית" שעלה בנטפליקס. התיאור הזה יכול להישמע גם כאפולוגטיקה של אנה דה ארמס המגלמת את מרילין. הייתי רוצה לומר שהיא מצוינת, ושהיא נעלמת לתוך התפקיד, וזה נכון, אבל לדמות שלה אין קשת דרמטית. היא שבר כלי מתחילת הסרט ועד סופו, ולכן לא ברור איך הפכה לכוכבת כה גדולה, ואיך שרדה מעבר לגיל 16.

השעה האחרונה של "בלונדינית" (מתוך כמעט שלוש), שבה מרילין מצולמת שוב ושוב ערומה, עוררה בי אסוציאציה להכנת שניצל. דומיניק כמו בחר פיסה מובחרת של חזה עוף, וחבט בו עם פטיש כבד עד שהשטיח אותו דק דק, כמעט שקוף. ואז הוא ליפף אותו בפירורי רכילות וטיגן בשמן עמוק עד שנשרף.

הביוגרפיה הסמי-מדומיינת של האייקון ההוליוודי משנות החמישים נוצרה מתוך עידן me too, ולכן אחד הדימויים המוקדמים הוא של הבלונדינית שבכותרת נאנסת מאחור על ידי מפיק כלשהו. אבל זה אינו סרט פמיניסטי בשום צורה שהיא, כי הוא מציג את גיבורתו כאסקופה נדרסת, כמעט ללא רצון משל עצמה. באותה סצנה שהזכרתי למעלה היא גם אומרת שהיא רוצה ללמוד "משחק רציני" אבל הסרט לרגע אינו לוקח אותה ברצינות כשחקנית. אין אף סצנה שבה אנחנו רואים אותה מתכוננת לאחת מההופעות הנפלאות שהותירה מאחוריה, כאילו הכל – ההומור, הרגש, הפיתוי – בא לה במקרה.

אנחנו כן רואים כמה קטעים איקוניים מהסרטים הכי מפורסמים שלה – "יהלומים הם החברים הכי טובים של נערה" מתוך "גברים מעדיפים בלונדיניות", "אני רוצה להיות נאהבת על ידך" מתוך "חמים וטעים", וכמובן נפנוף השמלה מ"חטא על סף ביתך" – וברור שהושקעה עבודה מדוקדקת בדיוק המושלם של הקטעים האלה. אבל העבודה אינה של מרילין, אלא של מעצבי התלבושות והתפאורה והצלם. בכלל, הבחירה ברגעים האלה בלבד מייצרת רושם שדומיניק, שגם כתב את התסריט, אינו מכיר את הרפרטואר הקולנועי של מרילין מונרו מעבר להיילייטס הפופולאריים. כך יצר סרט שאינו מכבד את הגיבורה שלו, וככל שהוא נמשך ונמרח זה יותר ויותר מרגיז.

"בלונדינית" מבוסס על הרומן המהולל מאת ג'ויס קרול אוטס, שבו הסופרת לקחה לעצמה חופש יצירתי. דמותו של האב שמרילין לא זכתה להכיר מרחפת מעל הסרט כולו, ונראה שהיא מחפשת אותו בכל גבר שהיא פוגשת. מנגד, היא משתוקקת לתינוק משל עצמה שימלא את החסר. שתי התשוקות האלה מיובאות לסרט משירים של מרילין – "ליבי שייך לאבא" ו"ביי ביי בייבי", שמקבלים כאן משמעות חדשה. דומיניק חודר שוב ושוב לתוך הרחם שלה שאף עובר לא מצליח לגדול בו עד לבגרות. בשלב מסוים הוא אפילו מצלם הפלה מלאכותית מתוך הרחם. זה מעניק לסרט לא רק ממד פורנוגרפי, אלא גם רובד של אימה, מלווה במוזיקה סתמית ומעצבנת.

"בלונדינית" אמנם מתקדם באופן כרונולוגי – מילדות קשה בחברת אם מעורערת ועד מוות – אבל הוא מפורר לחלוטין, מתוך תפיסה אומנותית שלא צלחה. הניסיון לברוח מהתבנית הטלוויזיונית של ביוגרפיות של סלבריטיז מעורר הערכה, אבל דומיניק האוסטרלי, שהבריק לפרק את הגבריות של גיבוריו ב"ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד" ו"הורג אותי ברכות", לא יודע איך להתמודד עם דמותה של האישה שהפכה לדימוי האולטימטיבי לנשיות.

אז הסרט נע בין צבע לשחור לבן ומציף אותו בדימויים אגרסיביים שמציגים את חייה של מרילין כסיוט מתמשך. באמצעות הפלישה לתוך הרחם שלה הסרט מנסה להציץ לתוך תודעתה, אבל אנחנו נשארים עם הדימויים הפולשניים והגסים. זה מגיע לסוג של שיא דוחה במיוחד בפגישתה עם הזין של הנשיא, שבמהלכה היא מוצצת אותו בזמן שקנדי מדבר בטלפון על הטרדה מינית של נשים אחרות, ובטלוויזיה נראים דימויים פאליים מסרט מד"ב ישן.

רק עם בעלה השלישי, המחזאי ארתור מילר (הראשון כלל אינו מוזכר בסרט), יש קשת דרמטית וכימיה, וכמה רגעים יפים. אדריאן ברודי התכער לצורך התפקיד, וגם זו בחירה גסה משום שלמרות הכינויים הצהובים שהדביקו לזוגיות שלהם מילר היה גבר נאה. אבל הרגע שבו מרילין מפתיעה את המחזאי המהולל באבחנה קולעת לגבי דמות שכתב מניב תגובה רגשית שמזניקה מערכת יחסים משכנעת, ולו לזמן קצר.

לסיום אני רוצה לחזור לאנה דה ארמס, שנראה שהשקיעה בתפקיד את כל נשמתה. היא מגישה חיקוי מעולה של מרילין, עד כדי כך שאינו נראה כמו חיקוי, ואין כל זכר למבטא הקובני המקורי שלה. אילו רק קיבלה הזדמנות "לחיות בתפקיד", כשם שהיא מבקשת בסרט, ודאי היתה מצליחה לעצב דמות שלמה ובאמת נוגעת ללב, במקום שבר כלי מעורר רחמים קרים.

2 כוכבים. Blonde בימוי: אנדרו דומיניק. עם אנה דה ארמס, אדריאן ברודי, בובי קנבלה. ארה"ב 2022, 166 דק'