כיצירה פדגוגית שיכולה ללמד את הדורות הבאים מה קרה בכפר האולימפי במינכן ב-1972, "מינכן 72" - סדרת הדוקו-דרמה החדשה של HOT8 - עושה עבודה מצוינת. מי שהיה שם מדבר, מי שלא נראה בקטעי ארכיון שנערכים במקצועיות ובחדות, ופרטים מפתיעים, מצמררים ומכעיסים נחשפים מדי פרק במהלך שלוש השעות של הסדרה. הבעיה היא שבשביל פדגוגיה יש את בתי הספר; בשביל טלוויזיה טובה הייתי רוצה לקבל נקודת מבט אחרת, היסטורית פחות וקולנועית יותר.
הסדרה, שנוצרה בשיתוף חברת ההפקה Telepool של בני הזוג וויל וג'יידה פינקט-סמית', עוקבת אחרי פריצת המחבלים מארגון הטרור "ספטמבר השחור", לקיחתם בשבי של חברי המשלחת, המשא ומתן שהתנהל בין ירושלים, מינכן והמחבלים, הבחירה השנויה במחלוקת להמשיך את המשחקים האולימפיים בשעה שחיי חברי המשלחת הישראלית בסכנה, כישלון משטרת מחוז בוואריה בניסיון לחלץ את הספורטאים ומותם הטראגי של חברי המשלחת בידי הטרוריסטים.
כיאה לצו השעה, "מינכן 72" מתבלת את הקטעים הדוקומנטריים המסורתיים יותר בקטעי שחזור דרמטיים שנראים כמו סרט קולנוע לכל דבר ועניין, ובהם שחקנים מקצועיים ומוכרים מגלמים דמויות מפתח מהיממה המקוללת ההיא: נתי רביץ בתפקיד משה דיין, אורי פפר בתפקיד ראש המוסד צבי זמיר, לואי נופי בתפקיד ראש חוליית המחבלים, עידו טאקו הצעיר והמדליסט שגיא מוקי בתפקיד שניים מהספורטאים, וגולת הכותרת - ענת וקסמן בתפקיד גולדה מאיר.
נדמה ש"מינכן 72" מנסה להיות שני דברים במקביל: חלק מהזמן, נראה שהסדרה שואפת להיות מותחן תיעודי מורט עצבים. ברגעים אחרים, נראה שמדובר בסיפור פוליטי יותר, פרשנות על הרגע הזה שבו הסכסוך הישראלי-פלסטיני והיחסים המורכבים שבין ישראל לגרמניה המערבית פוסט-מלחמת-העולם-השנייה הצטלבו, ובאמצעם אחד הפיגועים המתוקשרים והטראומטיים ביותר בתולדות המדינה. אם הסדרה הייתה בוחרת נתיב אחד מהם, יתכן שהייתה מצטיינת בו; כשהיא נוסעת על שני הנתיבים האלה היא מאבדת את שניהם ביחד.
יש כאן נרטיב ברור: הטבח במינכן שינה את כללי המשחק, ומאז טרור פלסטיני לא נראה אותו דבר. בנוסף, מערב גרמניה יצאה בשוק: מדינה בלי צבא ומשטרה שיודעים לתת מענה לאירוע כזה, למרות שהיו יכולים לשער שזה יקרה. למעשה, מול המצלמה מתייצב פסיכולוג גרמני שאומר במפורש שאחד התרחישים שצפה שאולי יקרו במהלך האולימפיאדה היה פיגוע טרור שיופנה נגד המשלחת הישראלית. בנוסף, הסדרה לא חוסכת ביקורת ממאיר עצמה, שגישתה כלפי המאבק הפלסטיני הייתה מאוד לא יעילה ביחס למשא ומתן מול "ספטמבר השחור". אין ספק שיוצרי "מינכן 72" יודעים מה הם רוצים לומר ואומרים אותו, וזה לא מובן מאליו. אבל נשאלת השאלה: למה זה צריך לארוך שלוש שעות ולא שעה וחצי בלבד?
זה בולט במיוחד בעקבות השילוב בין השחזורים הדרמטיים לקטעים הדוקומנטריים. "מינכן 72" היא למעשה סדרה דוקומנטרית לכל דבר ועניין, כשהסצנות הדרמטיות נחוות יותר כתבלין, לא כמנה עיקרית. אם כבר, התחושה היא לפעמים שהקטעים הדוקומנטריים היו יכולים לעבוד יותר טוב כשחזורים דרמטיים ולהפך. המרואיין (הנהדר) גד צוברי מספר על הימלטותו מהמחבלים ברגע האחרון, והוא אמנם מספר את זה ברהיטות כואבת, אבל איזה רגע חזק של טלוויזיה זה היה יכול להיות אם היינו רואים את אותה בריחה במו עינינו. הקטעים העלילתיים, לעומת זאת, מתרכזים בדיאלוגים די סתמיים של גולדה מאיר עם צבי זמיר. למעט כמה רגעי אקשן מרשימים בפרק האחרון וצילום מוצלח מצדו של זיו ברקוביץ' (הכולל שוט אחד ענק של מסוק שעולה באש), הם מרגישים די מיותרים.
ראוי להרחיב על גולדה מאיר, בין השאר בגלל שאנחנו עוד נראה אותה כדמות דרמטית בהמשך השנה בסרט "גולדה", בכיכובה של הלן מירן. וקסמן היא שחקנית נפלאה, ומאיר היא אחת האיקונות הישראליות הגדולות. העניין הוא שבסדרה, היא נראתה כמו בובה המורכבת מפרוטזות; ברגע שבו התחוור שמתחת לפרוטזות האלו יושבת כוכבת "החיים זה לא הכל", קשה היה להתרכז בסדרה עצמה. יכול להיות שדמויות כמו מאיר (או משה דיין, אייקון בפני עצמו) לא עובדות בפורמט דרמטי; ברגע ששחקן מנסה, בצורה הרצינית והמתמסרת ביותר, להתחייב למניירות ולג'סטות של דמות שכולנו מכירים כבר, קשה שלא להסתכל על האירוע כעל חיקוי מושקע ב"ארץ נהדרת".
יש המון ב"מינכן 72". אני אקח ממנה את קולו השבור של צבי זמיר באחד הסינקים האחרונים שלו בסדרה, ואת הרגע שבו הודה שאין לו עניין להמשיך לדבר על הטרגדיה הזאת. גם את דמויותיהן של אסתר שחמורוב ושלומית ניר, הספורטאיות שניצלו מהטבח. יש לא מעט רגעים חזקים בסדרה הזאת, אבל עבורי היא הייתה בסופו של דבר עוד יצירה דוקומנטרית שבה אנשים יושבים ומדברים למצלמה, על אירוע שחלפו יובל שנים מאז סיומו.