מעט סרטים עושים היסטוריה הוליוודית עוד לפני שבכלל הגיעו לבתי הקולנוע. "Bros" או בשמו העברי והמבאס - "אין גברים כאלה", שייך לקבוצה המצומצמת הזאת. הסרט שיצא בסופ"ש האחרון בישראל ובשאר העולם הוא הקומדיה הרומנטית ההומואית הראשונה שהופקה והופצה על ידי אחד האולפנים הגדולים - אולפני יוניברסל במקרה הזה. הוא לא הסרט ההומואי או הלהט"בקי הראשון שיוצא בחסות אולפן גדול, אבל אפילו "הר ברוקבק", יצא תחת מותג עצמאי ואיכותי יותר של יוניברסל. בעידן שאחרי הקורונה, בו הרווחיות חשובה יותר מאי פעם, הבעת האמון שקיבלו כותבי הסרט בילי אייכנר (שגם מככב) וניקולס סטולר (שגם מביים), והמפיק ג'אד אפאטו ("בתול בן 40", "סופרבאד") - ממש לא מובנת מאליה.
בעוד שיתוף הפעולה בין הצמד אפאטו וסטולר כבר הוליד כמה להיטים שהתחבבו על הקהל והמבקרים כאחד ("קח את זה כמו גבר", "שכנים"), שמו של בילי אייכנר מוכר בעיקר לחובבי טלוויזיה ועדיין לא עמד למבחן הקהל בקולנוע. מי שהתפרסם בזכות ההומור הנוירוטי שלו בסדרת המערכונים "Billy on the street" ותפקידו בסדרה "מחלקת גנים ונוף", הלך וסימן את עצמו כאייקון קווירי בזכות תפקידו בקומדיה השחורה "Difficult People" - מהסדרות הטובות שכנראה לא ראיתם - והופעה בשתי עונות של "אימה אמריקאית". תוסיפו לכל זה את התחושה שז'אנר הקומדיה הרומנטית דורך במקום כבר שנים רבות ובעיקר מעודד משחקי שתייה בהם אפשר לנחש את המשפט הבא שהולך להיאמר, ונראה שהמשימה שעמדה בפני "Bros" מתאימה לכותרת משימה בלתי אפשרית.
ובכן, כמה כיף להיות מופתעים לטובה! לאורך כמעט שעתיים וממש משניותיה הראשונות, הקומדיה הרומנטית ההומואית הראשונה פשוט נותנת בראש. "Bros" הוא אמנם סרט להט"בקי בכל צורה ואופן - הבמאי סטולר והמפיק אפאטו הם בערך הסטרייטים היחידים שמעורבים בפרויקט - אבל הוא פונה לכל הקהלים ותסמכו עליי: מדובר בסרט הכי מצחיק שמוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע. כמו בכל קומדיה רומנטית טובה, השאלה היא לא מה הולך לקרות לגיבורים שלנו, אלא איך זה הולך לקרות להם - ואפילו שהוא ממלא אחר כל החוקים של הז'אנר, "Bros" עדיין מצליח לחדש, להיות מקורי ואפילו מרגש.
במרכז הסרט נמצא בובי לייבר (אייכנר), מגיש פודקאסט כבן 40 שמעולם לא היה בזוגיות אבל עשה לא מעט סטוצים. בובי מצהיר שהוא ממש לא מעוניין במערכת יחסים והוא מעדיף להשקיע את האנרגיות שלו בקריירה מצליחה (כולל פרס "הגבר ההומו הסיסג'נדר הלבן של השנה" בו הוא זוכה בתחילת הסרט וצוחק על הפריבילגיות של אייכנר עצמו), ובקבוצת החברים שלו. כדי להוכיח כמה שהוא מצליח הוא אפילו מקבל הזדמנות קריירה שאי אפשר לסרב לה: לעמוד בראש ועד המנהלים של מוזיאון ההיסטוריה הראשון של קהילת ה-LGBTQ+.
חייו משתנים כאשר הוא יוצא לחגוג במסיבת השקה לאפליקציה חדשה ("זלווגר" אפליקציה לגברים שרוצים לדבר על כוכבות הוליוודיות) ופוגש בארון (לוק מקפרלן, "אחים ואחיות") - גבר שרירי בן גילו שמסתובב בלי חולצה ומשדר ביטחון עצמי מופרז. בשונה מבובי, ארון ממש מתעב את העבודה שלו וחולם להיות שוקולטייר. מה שמשותף לשניים הוא הפחד ממחויבות, וזה גם מה שיקשה על הזוגיות הבלתי אפשרית שלהם.
""Bros הוא אמנם קומדיה רומנטית על התאהבות בין שני גברים אבל הוא ממש לא סרט רק על הומואים. למרות שגיבורי הסרט הם צמד גברים לבנים וסיסג'נדרים - ההגדרה לאנשים שחשים התאמה בין הזהות המגדרית שלהם לייעוד המגדרי שלהם - התסריט של אייכנר וסטולר נותן מקום כמעט לכל הקבוצות והגוונים שמרכיבים את הקשת הלהט"בקית. על הנייר זה אולי נשמע מעייף כמו קורס במגדר, אבל בפועל בזכות תסריט ובו רצף בדיחות מוצלחות אחת אחרי השנייה ותצוגות משחק מעולות של כל שחקני.ות המשנה - זה עובד. בריאיונות שהקדימו את יציאת הסרט הסבירו אייכנר וסטולר שהם החליטו ללהק לסרט אך ורק שחקנים ושחקניות המשתייכים לקהילת הלהט"בק, לא רק בתפקידים של דמויות גאות, כך שגם את מיעוט התפקידים הסטרייטים בסרט מגלמים שחקנים ושחקניות גאים וגאות.
הגיוון בולט במיוחד בצוות שמרכיב את ועד הנהלת המוזיאון הלהט"בקי שמנהל בובי, ומורכב מאישה טרנסית (טי אס מדיסון), גבר ביסקסואל (ג'ים ראש), לסבית (דוט-מארי ג'ונס), אישה קווירית (איב לינדלי) ואיש.ה א בינארית (מיס לורנס). הניסיונות של בובי וחברי הועד להגיע להסכמה על תכני המוזיאון הם כישלון ידוע מראש כאשר כל אחד.ת מחברי.ות הקהילה מנסה להשמיע את קול.ה חזק יותר. זה יתרון בולט נוסף של הסרט: למרות שהוא עוקץ לא פעם את החברה הסטרייטית הכללית, הוא מקפיד לצחוק ולעקוץ גם את הקהילה עצמה עם בדיחות חכמות ומדויקות, שמצליחות להצחיק מבלי להעליב.
בכלל, התסריט של אייכנר וסטולר מצליח להיות מצחיק בצורה חכמה ולספק תובנות מקוריות ללא הרף. נושא נוסף ש"Bros" מרבה לעסוק בו הוא הפער העצום בין הקבלה של קהילת הלהטב"ק כיום בקרב החברה הכללית לבין המצב רק לפני עשורים בודדים. כשבובי שומע מחברתו טינה (מוניקה ריימונד, לסבית מחוץ לארון שמגלמת כאן אישה סטרייטית), ששני שלישים מהחוג של בנה מזדהים כא-בינארים, הוא צועק: "אנחנו גדלנו על איידס והם גדלו על 'גלי'" - משפט נכון כל כך ומצחיק כל כך.
ואמנם, מדהים להיזכר שעד לפני כמה שנים כל גיבורה של קומדיה רומנטית הייתה מצוידת בדמות הסייד-קיק הגיי שיקליל את האווירה, והיום שני גברים הומואים מגלמים את המושא הרומנטי זה של זה בסרט הוליוודי גדול. למעשה, הליהוק של מקפרלן לתפקיד הראשי של ארון הוא כמעט הצהרה פוליטית: השחקן הקנדי יפה התואר סומן כהבטחה גדולה כאשר כיכב בדרמת הפריים טיים "אחים ואחיות" ברשת ABC, אבל היציאה שלו מהארון בשנת 2008 הובילה להאטה משמעותית בקריירה שלו, שהמשיכה בעיקר בשורת תפקידים ראשיים בסרטי הטלוויזיה של רשת הולמרק, שסופגת כאן בעצמה לא מעט עקיצות. לצידו, בחרו יוצרי הסרט ללהק גם שני שחקנים שיצאו מהארון לפני שנים רבות, בתקופה בה המעשה היה הרבה פחות בטוח לקריירה בהוליווד - הארווי פיירסטיין ואמנדה בירס.
גם אחרי שמנקים את הצדדים הקווירים וההיסטוריים מ-"Bros", עדיין נשארים עם קומדיה רומנטית מצוינת, כזאת שנתלית באילנות גבוהים כמו "יש לך הודעה" עם מג ראיין וטום הנקס, סרט שאף מצוטט כאן, ומצליחה לעמוד בסטנדרטים שלהם. זה קורה הודות לרגעים רבים של אינטימיות, שבדרך כלל נחסכים מאיתנו בז'אנר. כידוע, הנוהל הוא בחור פוגש בחורה, הם מתאהבים ואז לא מצליחים להיות ביחד עד שבסוף כן. כאן אנחנו מקבלים מבט עמוק לתוך הרגעים האנושיים הקטנים שגורמים לנו להתאהב זה בזה וגם לתעב זה את זה. וכל זה לא היה עובד ללא הכימיה בין אייכנר ומקפלן הייתה מוצלחת ומשכנעת כל כך.
אז הסכמנו שקומדיה רומנטית לא שואפת להגדיר את החוקים מחדש ולכן אין לכם סיבה לצפות להפתעות גם כאן. מה שכן, ל"Bros" יש מסר מקורי אחר שחשוב לו להשאיר לצופים שלו - להטב"קים וסטרייטים כאחד. בניגוד לסיסמא הרווחת "Love is Love" שמכריזה שכל האהבות שוות ולכן מגיע שוויון, גיבור הסרט מבקש להבהיר ש"Love is not Love". בובי/אייכנר רוצה להגיד שלכל מערכת יחסים את החוקיות שלה ולא כל מה שעובד אצל סטרייטים בהכרח צריך להיות מיושם על זוגות גאים (ולהיפך).
וככה, ממש בלי שתצפו לזה, "Bros" יצליח להיכנס עמוק לתוך הלב והמוח שלכם, יגרום לכם להעריך מחדש את ז'אנר הקומדיה הרומנטית, להחזיק את הבטן מרוב צחוק ובעיקר לרצות לראות אותו שוב כדי ליהנות מכל הכיף הזה. לא משנה איפה אתם נמצאים על הרצף, הסרט הזה שווה לגמרי את הביקור בקולנוע.