האיחור שבו "הדוב" ("The Bear") מבית FX מגיעה לדיסני+ הישראלי נורא לא ברור. אנחנו חיים בעידן של צפייה סינכרונית, למה אנחנו צריכים לחכות חצי שנה כדי לראות את הסדרה הכי מדוברת בעולם? אם היינו צופים ב"הדוב" במקום כל מיני זבל בנטפליקס לא היינו נאלצים להתמודד כרגע עם פוסט טראומה מ"דאהמר", לא חבל? אבל מילא, העיקר שהיא כאן.
ג'רמי אלן ווייט ("שיימלס" האמריקאית) מגלם את כרמי, שמכונה "הדוב", שף מוכשר שחוזר מעולם ההסעדה העילי הביתה, לשיקגו, לאחר שאחיו מתאבד. הוא מנסה לשקם את העסק המשפחתי - סנדוויצ'יה כושלת - ולהפוך אותו למקום על רמה, אבל עומדים בפניו מכשולים רבים כמו שותף נוסף במסעדה שהיה החבר הכי טוב של אחיו המת, חובות ענק, עובדים עם דעות וגם הוא עצמו - יצור מתוסבך ורדוף.
"הדוב" נוצרה על ידי כריס סטורר והיא כוללת שמונה פרקים קצרים בני חצי שעה, אבל לא רק בגלל זה היא נהדרת. מדובר בסדרה קטנה ומקורית שמרגישה מאוד אותנטית במשחק ובכתיבה. היא תזזיתית ומלחיצה - שזה די שגור בסדרות מסעדה, הרי כל סרוויס הוא פוטנציאל לקריסה נפשית. מבחינה טלוויזיונית, מתוסרטת או לא, אין הרבה הבדל בין מטבח לחדר מיון (וחבל. כאילו, פרופורציות, חברים). אבל במקרה של "הדוב" זה לא בא לידי ביטוי בשף צורח ומנות מעוצבות, אלא בצילום (הנפלא) של חלל המטבח הקלאוסטרופובי (ומטונף, לעיתים), ברעש, בלאגן ומהירות, שמעבירים את החוויה גם אל הצופה.
בניגוד לסדרות ותוכניות מטבח אחרות, כרמי הוא שף לא טיפוסי. הוא לא שמוק באגו טריפ שמתעלל בעובדיו, גם לא יהיר ומלא חשיבות עצמית, אלא בחור רגיש ומיוסר שמתמודד עם מות אחיו ועם פוסט טראומה מהשף הקודם שתחתיו עבד במסעדה העילית, שהתעמר בו וגרם לו להתקפי חרדה עד שהיה מקיא מדי בוקר לפני המשמרת. כרמי לא אימץ את אופן ההתנהגות הזה, ויש משהו חכם בריענון הדימוי הדוחה והעבש הזה, גם כי אפשר להיות שף בלי להיות טיפוס לגמרי רעיל (מי חשב!) וגם כי זה מאפשר לדמות מעניינת וחדשה יותר לצמוח, כזאת שלא תופסת את כל המקום גם לאחרות שלצידה.
לא קורה הרבה ב"הדוב", ברוב הפרקים יש סרוויס שצריך להתמודד איתו ובעיה כלשהי שקורית סביבו (ביקור של מחלקת התברואה או מחסור בבשר, למשל), ושרשרת אירועים שבנויה כמו קומדיה אבל היא כמעט ולא מצחיקה וכשכן, זה באופן אגבי. הכוח שלה הוא בתחושה חיונית, סוחפת ומהירה ובמשחק נהדר ומלא רגש של ווייט ושל כל הטבחים סביבו. במיוחד של ריצ'י, הקולגה הבלתי נסבלת בגילומו של אבון מוס בכרך (דזי הבלתי נלאה מ"בנות") שלא מפסיק לצרוח, וסידני (איו אדבירי), מתמחה חכמה ואמביציוזית שהופכת לסו-שף שלו, שמנסה לשפר את המסעדה ומהווה סוג של אלטרנטיבה ניהולית לריצ'י.
לפי ניתוח יפה של האטלנטיק, "הדוב" בעצם בוחנת את האופנים שבהם חברה שמבוססת על דומיננטיות גברית נועדה להיכשל. "מה אם, תוהה הסדרה, האיכויות שנדרשות מאנשים על מנת לשגשג בהיררכיות - מטבחים, חדרי מנהלים, ארגוני פשע - הם בדיוק אלו שמרעילות את העולמות האלו מבפנים?".
אפשר לראות את סידני ואת ריצ'י כמייצגים של שני עולמות - חדש וישן. ריצ'י האגרסיבי והכוחני, שלא מהסס גם לשלוף אקדחים, הוא העולם הישן. העולם החדש הוא סידני, שמגיעה עם שאיפה, חסרת תוחלת לעיתים, לבטל את ההיררכיות המיושנות וליצור אווירה שוויונית יותר, עולם שבו כל אחד עושה את התפקיד שלו כחלק ממערכת, ומקבל גם הזדמנות לצמוח בתוכה.
כרמי מנסה לתמרן בין שניהם ועל הדרך לבשל את האוכל הכי טעים שהוא יכול. הוא צריך גם להתמודד עם התאבדותו של אחיו, ולנסות להבין איך לא ראה את סימני האזהרה ולמה לא הצליח לעזור לו. התיקון, הוא יגלה די מהר, כרוך בלהיחשף, להפגין פגיעות, לבקש עזרה ולהיות קשוב לאחרים. גם כאן יש דיאלוג בין העולם הגברי הישן, הסוליסטי והמחוספס לזה הנשי, החדש, הרגשי.
"הדוב" היא סדרה יפהפייה, מחוספסת ועדינה בו זמנית, רגישה ומלאת חמלה שכיף שמגיעה לכאן, גם אם באיחור. היא מלאה בנשמה ומזכירה לנו שאפשר לעשות דברים אחרת, בין אם זה מטבח או טלוויזיה.