לפניכם שתי ביקורות באורך לא החלטי על שני סרטים ישראלים שיצאו השנה. אתם מוזמנים לראות ולקרוא אותן, או לקרוא ולראות אותם, או איזה סדר שמתאים לכם, אני לא שופטת. אתם מוזמנים גם לתמוך ביצירה מקומית ומוזמנים גם לא לעשות אף אחד מהדברים האלה, מה אתם עושים כאן בכלל.
באחד הרגעים המאוחרים ב"עיר האחרת" נאמר המשפט "הלוואי שהייתה לי מאית מהטמטום שהיה לי כשהייתי צעירה, חשבתי שאני כל כך מוכשרת". זה משפט שנשאר איתי גם חודשים אחרי הצפייה. בכלל, מאז שראיתי אותו, סרטה התיעודי של ליבי קסל לא עוזב אותי. ונראה שלא רק אותי, כי בחודש האחרון הוא מוקרן באופן יומי בסינמטק, ונשמע שכן מעורר עניין בנישה שאליה הוא מיועד. ובאמת "נישה" זו מילה חשובה בהקשר של הסרט.
ב-2007 קסל מתחילה ללמוד צילום בחיפה וגרה עם ארבעה אמנים נוספים במבנה נטוש בעיר התחתית, תמורת שכר דירה זעום שיגרום לכל שוכרי הפחונים בתל אביב להתפלץ. היא מתחילה לתעד את החיים שלהם ועושה זאת במשך 12 שנה, שבהן הם פותחים בר וגלריה לאומנות בקומת הקרקע של הבניין, מה שמעורר את האזור המת לחיים. הם חווים כמה שנים של הצלחה בסצנה שלהם, עד ההתפוררות האיטית של הקשרים ביניהם וההליכה של כל אחד לדרכו.
העיר האחרת של "העיר האחרת" היא חיפה, וחיפה לעומת תל אביב. הם תרבות שוליים בתוך עיר שוליים, ולמרות שהעיר התחתית של 2022 היא ממש לא זאת של 2007, זה עדיין רלוונטי. תל אביב תמיד נמצאת ברקע, גם כששמה לא נאמר במפורש; משהו בין אופציה בלתי מושגת לצעד הבא המתבקש – תיאור די מושלם של החיים, ובמיוחד של החיים של מי ששואף לעסוק באמנות בעיר לא מרכזית.
במהלך הסרט (70 דקות בקושי ותודה על זה) קשת הרגשות שלי עברה בין קנאה מסוימת באנשים האלה, בחברות שלהם, באותנטיות שלהם ובתחושה שהם עושים משהו משמעותי באמת, לעצב והזדהות. אחד הדברים היפים שקסל עושה כאן הוא ניפוץ פנטזיית ההצלחה בצורה לא מאוד "ניפוצית". הדעיכה היא הדרגתית וקצת בלתי נמנעת, וממנה כל אחד מהם פונה לכיוון אחר, והכיוונים האלה כוללים דברים מאוד קשים כגון מאניה דיפרסיה ואלכוהוליזם, או סתם פרידות וחוסר ודאות כלכלית ובכלל, אבל בסוף כולם מתקיימים בעולם בשלום מסוים וזה בערך המסר הכי אופטימי והכי מרגש שאפשר לקבל. לכו להתקיים כולכם.
"נולדתי בירושלים" עושה משהו אחד ממש טוב. אבל מסביב למשהו הטוב יש לא מעט סרט, והוא לא טוב.
הסרט עוקב אחרי רונן מטלון (יוסי עטיה, שגם כתב וביים), ירושלמי שנקלע לסיור מודרך לתיירים ברחוב יפו, מתעצבן על ההאדרה של הרחוב ומתחיל להסביר לתיירים באנגלית רצוצה על שרשרת הפיגועים שקרו ברחוב הזה שנים לפני כן. התיירים דווקא מתלהבים והוא מתחיל להדריך סיורים חובבניים בעקבות פיגועים בעיר ("כמו תגלית, רק הפוך"). הוא לא גובה כסף על הסיורים, כך שהמטרה שלהם לא כלכלית אלא, כפי שנעשה יותר ויותר ברור במהלך הסרט, רגשית. באחד הסיורים האלו הוא פוגש את אסיה (ליהי קורנובסקי), ישראלית שחיה בברצלונה, ומתפתחת ביניהם מערכת יחסים שנראה שאנחנו אמורים להיות בעדה אבל לא ממש ברור למה, בהתחשב בזה שאסיה כנראה בחורה סבבה בעוד רונן הוא דוש מהגיהנום. ברקע נוכח אבא שלו, שמנדנד לו בטלפון ומסרב לקחת לו מטפל צמוד.
עכשיו בואו נחזור למשפט הפתיחה: הדבר הטוב שהסרט עושה הוא הסיורים והדינמיקה של רונן עם הקבוצות שמגיעות אליהם. בסרט לא נעשה שימוש בסטים או בניצבים, וכמעט כולו מצולם ברחובות ירושלים כפי שהם (רעיון למשחק שתייה: קחו שוט בכל פעם שאדם אקראי ברקע מסתכל ישירות למצלמה), וגם חברי הקבוצות שמגיעות לסיורים אינם שחקנים; למשל, חבורת נזירים שאינה דוברת אנגלית בסרט היא, ובכן, חבורת נזירים שאינה דוברת אנגלית במציאות. נוצרות פה סיטואציות אבסורדיות וקורעות מצחוק וזה נפלא.
הדבר שפחות הוא כל השאר. סיפור הסרט התגלגל מסיור של עטיה בעיר בשם "מטראומה לפנטזיה" שתועד בסרטון, הפך לסרט קצר ולבסוף הופק כסרט באורך מלא. יש הרגשה חזקה שהן קו העלילה של האבא והן זה של אסיה נוספו בעיקר כדי לעבות את התסריט ולהאריך את הסרט, ובפועל לא מוסיפים לו שום דבר. הראשון אומנם מיותר לאללה, אבל השני ממש מרגיז אותי. הליהוק של קורנובסקי מוזר, לא כי היא גרועה בתפקיד הזה, אלא כי מראה הדוגמנית המובהק שלה לא יושב בתוך סרט שכל שאר הקאסט שלו הם אנשים רגילי מראה לחלוטין. מעבר לזה, בינה לבין עטיה אין טיפת כימיה, וזה שהכנסנו שורה בתסריט על זה שהם באותו גיל לא הופך את העובדה שהם מאוד לא באותו גיל לפחות מורגשת. וכאמור, רונן בתוך הקשר הזה הוא לא אדם שמעורר אהדה, אלא דורש סטירה שהסרט לא באמת נותן לו.
מאוד רציתי לאהוב את "נולדתי בירושלים ואני עדיין חי" – סרט קטן שלא מנסה להעמיד פנים שהוא גדול – ואני תמיד שמחה כשדברים כאלה מקבלים במה. בסופו נשארתי בעיקר עם התהייה למה הסרט הישראלי הכי הולסום שקיבלנו בשנים האחרונות עוסק באינתיפאדה השנייה, ולמה כל דבר צריך עלילה רומנטית; אבל למרות מגרעותיו, הוא עדיין חמוד ומומלץ.
עדיין לא ראיתי אבל היי!
איך אפשר לכתוב על יוסי עטייה מבלי להזכיר את הסאטירה שלו?
הסאטירה הכי טובה שהיתה בארץ. ברצינות
השיט הכי טוב, הכי מצחיק, הכי מטריד, הכי פוליטי ומצויין שהיה פה!
תחפשו ביו טיוב:
יוסי עטיה ואיתמר רוז