סגור
פנאי קרן מור ו חנה לסלאו ב מי שמע על חווה ונאווה
קרן מור וחנה לסלאו ב"מי שמע על חווה ונאווה". גם המי־טו בפנים ( צילום: אבישג שאר ישוב, באדיבות yes)

מי-טו חי ובועט: חנה לסלאו וקרן מור בסדרה צבאית חדשה ומצחיקה

בסדרה “מי שמע על חווה ונאווה” שיצרו נועה ארנברג וגלית חוגי, ועולה היום ב־yes, מסופר על שתי נשים מבוגרות ששירתו כחיילות בלהקה צבאית, ונפגשות אחרי שנים. חוץ מ"הרבה קטנוניות, יופי וצל גדול", מופיעה כאן נקודת מבט פמיניסטית ומרעננת

בעיצומה של סערת הגבעטרון, שעל חברי הלהקה נמתחה ביקורת בשל היעדרותם הצפויה ביום הבחירות הקרב, עולה הסדרה “מי שמע על חווה ונאווה”, על שתי נשים מבוגרות שכחיילות שירתו בלהקה צבאית, עוד מוסד שאבד עליו הכלח. בסדרה החדשה, שעולה על כל שמונת פרקיה היום ב־yes, ושאותה יצרו נועה ארנברג וגלית חוגי (“האחיות המוצלחות שלי”) וביים גורי אלפי, שוב מככבות נשים, שוב לא מהזן המצליח במיוחד. כי אולי הלהקה בזמן השירות של הגיבורות, חווה ונאווה, ב־1974, היתה אז בשיא תפארתה, אבל שתי החיילות האלה, שעברו בהצלחה את שלבי האודישן, לא היו הכוכבות שלה. הרבה בגלל גיורא גץ, מלחין הלהקה, שגדע להן את החלום והקריירה.
הכישלון הזה אולי גם הכתיב את המשך חייהן ואולי לא. בכל אופן, עשרות שנים אחר כך, כשהן נפגשות מחדש — בהווה, בערך, נראה שהיוצרות לא מדקדקות בחישובי הזמנים גם כי קרן מור וחנה לסלאו, המגלמות את החיילות שבגרו, אינן בנות אותו הגיל — מתגלה שהן, מה שנקרא, “לוזריות”.
חווה (מור) היא עקרת בית, שגידלה שלושה בנים שקצת רודים בה, ובת לאם (מרים זוהר) שגם רודה בה, ושהתאלמנה מגבר, שאפשר לנחש כי גם רדה בה, אבל במותו הוריש לה מחסן שהיא הופכת לבית קפה. ואילו נאווה (לסלאו) עובדת בחברת החשמל, יחד עם בתה הבוגרת צליל (הילה גולדנברג), התלותית עד כאב ומשועממת עד מוות.
השתיים נפגשות אחרי עשרות שנים. המפגש המחודש מעלה הרבה זיכרונות שהודחקו, הוא מקרב ביניהן ומחזק כל אחת בדרכה, עד מפגש המחזור המיוחל של חברי הלהקות הצבאיות.
הלהקה בסדרה לא רק מתייחסת לתור הזהב של הלהקות הצבאיות, אלא כמובן גם לסרט האיקוני של אבי נשר “הלהקה”: יש בסדרה, המתנהלת בשני צירי זמן של העבר ושל ההווה, עלילה הקשורה לסולו שנגזל מאחת הזמרות, וקריאה מחודשת של כל הסיטואציה, וכן הופעות אורח של שחקנים מ”הלהקה” וגם מ”האחיות המוצלחות”.“חווה ונאווה” היא סדרה משעשעת עם רגעים מציקים. חווה היא קלולסית להכעיס, ונאווה קומבינטורית מהשטן. חנה לסלאו מחדדת את השילוב בין צחוק לגירוד באופן מופתי. קרן מור פשוט קיבלה תפקיד פחות עסיסי, וכרגיל מגישה אותו היטב. השפה הקומית של חוגי־ארנברג־אלפי, שלדבריהם משלבת בין “זיכרון, אתוס, חלומות וקטנוניות, הרבה הרבה הרבה קטנוניות”, הולכת וצוברת משמעות.
ב”דבר היוצרות” שצורף לפרקי הסדרה נכתב “כולנו גדלנו על הזוהר של הלהקות הצבאיות. רק שאולי בתוך היופי הזה הסתתר גם צל גדול”. נקודת המבט העכשווית, הפמיניסטית עם פריזמת מי־טו, חיה ובועטת. בכל אשמים הגברים והזמנים, אבל הביקורת המסוימת גם מופנית אליהן בדגש על “קטנוניות”. כמו עם הגיבורות הקודמות של היוצרות, ניכר שחווה ונאווה אולי מעולם לא באמת נועדו לגדולות, אבל לפחות עכשיו יש להן זו את זו.