"ההתרסקות" נראית ומתנהגת כמו סדרת טלוויזיה, אבל היא לא סדרת טלוויזיה. לפחות לא מהסוג שהיא רוצה שנחשוב שהיא. זו סדרה עלילתית, מתוסרטת, מבוימת, בהשתתפות שחקנים מקצועיים - אבל למעשה מדובר בעבודה עיתונאית: סיפור אמיתי מרתק, מזעזע ומכעיס שמעובד למיני-סדרה חדשה שהיא גם יצירה טלוויזיונית פושרת להפליא.
אנחנו בשנת 1992, אז מטוס תובלה של אל על מתרסק לתוך מתחם מגורים בבליימר שבהולנד. 43 בני אדם, בהם דיירי המתחם וצוות האוויר, מוצאים את מותם. זה מאוד מצער, אבל גם הניצולים לא מלקקים דבש: פצעים, מחלות, לידות מוקדמות והפלות טבעיות לא עלינו, כל אלה נוחתים על רבים מהאנשים ששהו במקום, בין אם ניצלו מהתופת ובין אם סייעו ככבאים, שוטרים או סתם אנשים טובים שהסתובבו ליד האסון. כמובן, עולה השאלה: מה לעזאזל הסיפור של המטוס המקולל הזה, ומה היה עליו שגרם לו להרוס את חייהם של כל כך הרבה אנשים? ולמה נראה שהרשויות ההולנדיות עובדות קשה מאוד בטיוח כל מה שקצת חשוד במעשה? את החידה הזו מנסה לפתור וטרינרית צעירה וחדה, ושני עיתונאים שרוצים סקופ ולהביא קצת צדק לעולם הזה.
וזה פשוט לא מעניין. לא מדובר בשעמום ברמת הבהייה בצבע מתייבש – דברים קורים, אנשים לוקחים את כל האירוע הזה מאוד ברצינות (ובצדק); חשוב גם לציין שהסדרה נפתחת בסיקוונס התרסקות עשוי לעילא ולעילא (וכל כבוד למחלקת האפקטים, לעורך החד ולבמאי המיומן). אבל מלבדו לא היה כאן רגע אחד של התעלות. לא היה רגע אחד שבו העשייה הטלוויזיונית גרמה לי לרצות להמשיך לצפות בשביל עצמי ולא בגלל שזו העבודה שלי.
באופן אירוני, "ההתרסקות" נפתחת בהצהרה שמדובר בסיפור על אנשים, לא על נתונים ומספרים. זו אבחנה מדויקת תמיד, אבל הסדרה לא קיימה את שדרשה; יש בה מעט מאוד דמויות שנוגעות באמת. זהו סיפור על אירוע שהשפיע על מאות אנשים, אם לא אלפים, אבל הסדרה הוכיחה שתפסת מרובה לא תפסת: במקום להתמקד בקו עלילה אחד היא מתפזרת לעיתונאים, הניצולים, הפוליטיקאים - ולא נותנת לאף אחד מהם תשומת לב ראויה באמת. זהו עוד מקרה של נרטיב שהיה יכול לעבוד מצוין כסרט בן שעתיים אבל במקום זאת בחר להתיש אותנו במיני-סדרה בת חמש שעות. השחקנית ג'וי דלימה עושה עבודה מצוינת בתפקיד אשה, הווטרינרית העשויה ללא חת, אבל מלבדה לא נראה שמישהו כאן באמת מתאמץ.
ההישג של הסדרה הזאת הוא עיתונאי, ולא טלוויזיוני או דרמטי. ראוי שנשמע על מחדלי אל על ועל טיוח הרשויות ההולנדיות את העוולה הנוראית; מאידך, יתכן שמאמר בעיתון מהסוג שהדמויות הראשיות ב"ההתרסקות" כותבות בעצמן היה משיג את התוצאה בצורה טובה יותר. זוהי עוד סדרה שחיוניותה נובע מהחשיבות שלה – סדרה שמחפפת בבסיסיה של עשייה טלוויזיונית טובה (בפינות כמו "האם לצופה אכפת ממה שמתרחש על המסך" או "האם לשחקן הזה יש נוכחות או שמדובר בצנון"), בגלל שמטרת העל שלה חשובה מספיק. הרי אנשים מתו. הרשויות התעלמו מכך. האסון הזה הכה בבני מיעוטים ובמהגרים ולכן לממשלת הולנד לא היה אכפת. כל אלה נכונים ומרתיחים - ועצם העובדה שהבנתי את זה ועדיין נותרתי אדיש בזמן הצפייה אומרת שמישהו כאן פישל.
כמובן, המעורבות של אל על בפרשה עשוי לרמז שמדובר בסדרה שאמורה לעניין את הישראלי הממוצע יותר מאשר את רוב תוצריה של הטלוויזיה ההולנדית. אין ספק שיש משהו מקפיץ בכל פעם שהמילים "אל על", "ישראל", "תל אביב" ו"המוסד" נאמרות בקול רם, אבל לא נאמר כאן משהו קונקרטי או מקפיץ במיוחד לטובת או נגד מדינת היהודים. מעיון בסיפור האמיתי ואחרי צפייה ברוב הסדרה, אין ספק שמדובר בסיפור על מחדל מצד חברת התעופה הלאומית, אבל רובנו אומרים נגדה דברים יותר חריפים מדי ביקור בנתב"ג; מי שיגיע ל"ההתרסקות" כדי לראות איך הגויים מוציאים את דיבתנו רעה יתאכזב כשיגלה שגיבורי הסדרה בגדול אומרים "זה לא בסדר!" ובעיקר מזעיפים פנים לכיוון דמויות בכירות בממשל ההולנדי. מה שכן, קו עלילה משמעותי מתרכז בחפיסת סיגריות נובלס, מה שכמובן ישעשע וירגש את כל מי שהמחששה של ימי החטיבה העליזים עוד נמצאת בלבו. אבל לא רואים חמש שעות של סדרה בשביל שלוש מילים בעברית וחפיסת סיגריות.
מלאכת העיתונאי אינה זוהרת וסקסית; מיכאל בלומקוויסט מ"נערה עם קעקוע דרקון" ולויס ליין ממעלליו של סופרמן לא באמת מייצגים שום דבר. ידוע שזו עבודה אפורה, תובענית וסיזיפית. מצד שני, זה לא אומר שהסיפורים שמסופרים עליה צריכים להיות כאלה. "ההתרסקות" היא לא סדרה איומה ונוראה, אבל מצד שני, זה כנראה הדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליה. הסיפור האמיתי ש"התרסקות" מספרת הוא חשוב מאוד וראוי לחלוטין לגיגול שלנו, אבל הסדרה פשוט מספרת אותו בצורה משעממת. אפשר לוותר.