לא-בדיוק-ביקורת: "אדמה בוערת", "עקרה", ו-"כל מה שאני יכולה"

מה זה אומר שיצאו שלושה סרטים ישראלים בבת אחת בקולנוע, ולמה כדאי לשקול לראות אותם.
שם רשמי
כל מה שאני יכולה
שם לועזי
All I Can Do

השבוע יוצאים לאקרנים שלושה סרטים ישראלים. פרט לארץ המוצא, יש מעט מאוד שמאחד ביניהם – "עקרה" מתרחש בצפת ומתאר את מסלול ייסוריה של אישה חרדית שמנסה להיכנס להריון, "אדמה בוערת" מתרחש בשומרון ומתאר את מסלולו של בן נוער שמתחבר לנוער גבעות ומאבקם נגד השכנים ו"כל מה שאני יכולה" מתאר את מאמציה של רעות, עורכת דין בפרקליטות, להתאפס על חייה האישיים במקביל לייצוג נאשמת שתובעת אדם שביצע בה עבירה מינית בגיל צעיר. 

אך תאריך היציאה שלהם כן מלמד אותנו דבר אחד לגביהם – המפיצים שלהם, ככל הנראה, לא ממש מאמינים שהם הולכים להביא הרבה קהל. אחרת, אין הגיון לקניבליזם מהסוג הזה – בחודש עמוס בסרטים ישראלים, להוציא שלושה באותו סוף שבוע לא משדר שגשוג של תעשייה שיכולה להוציא בכל שבוע סרט כי היא כזאת גדולה אלא תחושה של "טוב, צריך להוציא את זה מתישהו". 

וזה חבל. חבל כי אני חושב שיש דווקא לא מעט קהל לשלושת הסרטים (קהלים ספציפיים, אבל קהלים) שיכול כן למצוא בהם ערך אם ינגישו לו אותם – אבל כשמפילים את כולם באותו הסופ"ש, זוהי לא בדיוק הנגשה. 

אז בטקסט הבא אני רגע שומט את כובעי כמבקר, והופך אולי למישהו טיפה יחצ"ני יותר. לא כי הסרטים האלה כאלו טובים – "אדמה בוערת", לצורך הדוגמא, כולל את עבודת האפקטים הכי גרועה שתראו בסרט כלשהו, וזה שהוא נעשה באפס תקציב לא מצדיק את זה – אלא כי גם אם המפיצים עצמם מזלזלים בקולנוע הישראלי ומשתמשים בו כטיח לסגור סופ"שים, אני מאמין בו ורוצה לדבר בזכותו. 

נתחיל ב"אדמה בוערת". כאמור, כל מי שיתלונן שמדובר בסרט שאינו טוב על פי סטנדרטים אובייקטיבים לא ייתקל בהרבה תלונות ממני. אבל אם קולנוע נועד לשקף משהו מהחברה שהוא נעשה בה – אין מישהו שם בחוץ שמנהל את הדיון ש"אדמה בוערת" מנהל. 

זה לא העניין הימני, יש להגיד – הניסיון להציג את "אדמה בוערת" כאיזה תיקון לכל הקולנוע השמאלני האנטי-מתנחלי, והוא "ימני על אמת וואי וואי צועד במצעד הדגלים נמצא בכל הפגנה נגד בג"ץ תראו מזה", הוא כנראה חרב פיפיות כי המושג "ימין" כולל, בעצם, כל דבר מתומכי שתי מדינות בתמורה להסכם שלום הגיוני ועד אוהבי ארץ ישראל השלמה לא משנה מה. לכן, מי שיבוא ויגיד "אדמה בוערת הוא סרט ימני" בניסיון לרמוז "סוף סוף סרט שיהלל את ההתיישבות ביהודה ושומרון" עתידו לאכזב אנשים, בלי קשר לאיכות הסרט (וכאמור – ככה לא נראית אש). 

אבל "אדמה בוערת" הוא סרט ימני באופן מרתק בהרבה – באופן שבו הוא מפגיש בין שני הקצוות שתיארתי (נקרא לזה "הליכוד" ו"הציונות הדתית") ובודק מה מאחד ומה מפריד אותם. התשובות לאו דווקא יפתיעו מישהו, אבל עצם הייצוג של סוגיה שהיא אמנם ספציפית אבל עדיין נוגעת – אם לא לכל האנשים בארץ, לפחות לכל מצביעי הימין – יכול לקרות רק פה. 

כן, יש רגשות אוניברסליים שאפשר לראות גם בסרטים מהודו, קוריאה או צרפת – אבל יש דיונים שאפשר לקיים רק פה. ו"אדמה בוערת", על כל מגרעותיו, יושב ומנהל אותו. אני לא יודע אם זה שווה מחיר של כרטיס מלא (היי, לא אמרתי שאני טוב ביח"צ), אבל זה בהחלט שווה צפייה. 

"עקרה", לעומתו, מציג שאלה שלכאורה הייתה יכולה להיות יותר אוניברסלית: אמונה, זוגיות במשבר ושאלות בנושא קהילה. אין נושא אחד ספציפי שאני יכול לחשוב עליו שהוא ייחודי ל"עקרה", ובכל זאת – להוציא קהילות יהודיות בעולם, וגם בהן זה נראה פחות סביר – קשה לדמיין סרט כמוהו מתקיים מחוץ לארץ שלנו. 

כי אמנם נעשו סרטים על זוגות שלא מצליחים להביא ילדים, על זוגות שעוברים טלטלה ועוד ועוד – אבל המעטפת היהודית הספציפית הופכת את הסיפור הזה למשהו שאפשר יותר לזהות בו את הציבור המאמין בישראל. זה לא שהסרט מדויק ממש (אני די בטוח שצופים חרדים ימצאו מה לנטפק) אבל הדינמיקה שהוא מציג – המיקום של הקודש בתא המשפחתי, המיקום של התא המשפחתי הרחב בתוך התא הזוגי, וגם הסוג המאוד ספציפי של אמונה באל – היא משהו שלא רואים, בעצם, מחוץ לסרטים ישראלים שנעשים על הנושא.

למזלנו – ואולי לצערו של "עקרה" – כבר נפגשנו עם חלק מהדילמות האלו בשלל סרטים אחרים על קהילות חרדים חוזרות בתשובה, ואפשרי ש"עקרה" לא מציע חידוש מרענן כמו "אדמה בוערת" (אמרתי שאני לא טוב ביח"צ!). ובכל זאת, סרט שכמוהו יוצא פעם בשנה. ואמנם יותר כיף ללכת לקולנוע בשביל מנת אסקפיזם לוריד, אבל גם טוב מדי פעם לראות משהו שמזכיר את עצמנו (אפילו אם לחלקינו זה חלקים מאיתנו ש"רחוקים" מהם) על מסך הכסף. 

הסרט האחרון ברשימה הוא זה שסעיף הייחודיות הכי פחות רלוונטי אליו. זה לא אומר שהוא לא רלוונטי: אמנם עלילת "כל מה שאני יכולה" (אם אני בתפקיד יח"צ כבר, יש מצב לשנות את השם למשהו שהוא שם של סרט?) הייתה יכולה לקרות, בשינויים קלים, בכל מקום בעולם – נשים ממוקדות קריירה יש בכל מקום, נשים במערכת יחסים סבוכה עם אימן יש בכל מקום ותיקים על תקיפות מיניות גם יש, לצערנו, בכל מקום. 

אבל "כל מה שאני יכולה" הוא לא רק על זה, והוא מציג אישה שכמוה שאנחנו גם רואים יותר ויותר בקולנוע: ילדות העלייה הרוסית שגדלות ומתעמתות עם המשפחה שלהן והקשר הייחודי שנוצר במשפחות של אמא על בת על סבתא. 

אז האם יש משפחות כאלה בעוד מקומות? כן, אבל אולי בלי ההשפעה של תחושת ההגירה – שבה הבחירה האם את מדברת עברית או רוסית היא לא רק אמצעי אלא גם מטרה בפני עצמה. האם יש עוד  סיפורים על דורות מהגרים? כן, אבל לא בדיוק כאלה – כי מה לעשות, יש בכל זאת משהו ייחודי בסיפור הזה. 

אבל בעצם אני בכלל רוצה להמליץ על "כל מה שאני יכולה" תחת סעיף אחר: סעיף "הסרט הכי טוב שיוצא השבוע". 

אלא שיש בעיה עם זה: "כל מה שאני יכולה" זה סרט מאוד טוב שממש לא חשוב לו שהאנשים שיצאו ממנו ילכו להמליץ עליו לאחרים. כמו הגיבורה שלו, הוא לא ממש מחפש אישרור או אהבה מצד הקהל. כך למשל, אם יש סרטים אחרים שעוסקים בנושאי תקיפה מינית שגורמים לסופים עגומים להיראות כמו קליימקס רגשי וסוער, הרי ש"כל מה שאני יכולה" בוחר ביודעין לא להיגרר למחוזות הדרמה. דברים חשובים – טובים ועצובים – קורים, והסרט מתייחס אליהם באותה ענייניות כללית שבה רעות מנהלת את חייה. 

אז עבודת המשחק הנפלאה של כל השחקניות פה (לא, באמת, איך לעזאזל מכל השחקנים פה דווקא מוני מושונוב קיבל מועמדות לאופיר?), הבימוי והתסריט המדויקים של שירי נבו פרידנטל והעבודה הבלתי נראית של כל האנשים שעבדו על הצוות כולם מצליחים לעשות בדיוק את מה שהסרט רוצה שהם יעשו, או, אם נתחכם, את כל מה שהם יכולים – אבל הסרט פשוט לא מעוניין לעשות יותר דרמה ממה שהוא צריך. ובעולם שלנו שבו צריך להיאבק על תשומת לב הצופים, יש אולי משהו "לא חכם" לסרט לנער ממנו את המרדף אחר תשומת הלב של הצופים והניסיון לפצות אותם בקתרזיסים – לא רק הזולים, אלא גם האלה של הביוקר. אבל כל זה לא משנה את השורה התחתונה: זה פשוט סרט מאוד מאוד טוב (היי, מדי פעם אני עוד יודע לעשות יח"צ). 

אז האם זוהי קריאה לצאת החוצה בריצה ולחפש איפה מוקרן כל אחד מהסרטים האלה? לא. בטח לא כששלושתם עולים ביחד, וכנראה יעלמו תוך זמן קצר. אבל אם התלבטתם מה לראות, או אם יוצא לכם להיתקל לפתע באחד מהם בשיטוטים באינטרנט – אל תבטלו אותם באופן מיידי. כי בכל זאת, ולמרות הכל – הם עושים משהו שאף אחד אחר לא יכול לעשות.