החליפה (The Outfit)
גרהאם מור, תסריטאי זוכה האוסקר על "משחקי החיקוי", מתיישב בפעם הראשונה בכס הבימוי עם המותחן "החליפה". מתחילת השנה שמעתי על היצירה בעיקר תשבחות, כך שהסתקרנותי הייתה בשמיים. חשוב להגיע עם הציפיות הנכונות, זהו מותחן שלם המתרחש כולו בחדר אחד, המתפרש על פני לילה. מאותם היצירות שעדיף לדעת כמה שיותר פחות, כך תפניותיו (ותאמינו לי יש הרבה) מצליחות להפתיע ולסקרן, אך באותה מידה מסוגלות לגרום לצופיו לגלגל את עיניהם, בייחוד הקליימקס שבעיני היה אחד יותר מידי ונשאר מעבר למידתו הרצויה. עם זאת "החליפה" מהווה הפתעה נעימה.
אינה רק מותחת ומבדרת, אלא לעיתים כתובה להפליא. מור בונה עולם פשע מסקרן, המחמאה הגדולה שניתן לתת לתסריטאי הינה ההרגשה שהדמויות מרגישות חיות, הן חייו לפני שהמצלמות רצו וימשיכו גם אחרי שהקרדיטים יעלו. כמובן שמבלי הקאסט הנכון כל זה לא יכל היה מלהתממש, מארק ריילנס בתפקיד הראשי מצוין, זואי דויטש ממשיכה להוות כאחת מהכישרונות היותר מעניינים בתעשייה, דילן או'בריאן כגנגסטר מצליח לאט, לאט במהלך הסרט לגרום לצופים להתאהב בדמותו. "החליפה" מומלצת בחום.
לחיות (Living)
על פני עצמו, בהשוואה לשאר הקולנוע הבריטי, "לחיות" הינה יצירה טובה אשר מספקת את סחורתה. לונדון, תחילת שנות החמישים. המדינה מתאוששת מנזקיי מלחמת העולם השנייה. וויליאמס, עובד מדינה וותיק, חי את שגרתו האפרורית תחת ערמות הנייר במשרדו. פגישה עם רופאו, תשנה את מסלול חייו מהקצה האחד לשני. הסרט הינו רימייק ליצירת המופת, "איקרו". ההחלטה לגעת באחת מיצירותיו הגדולות של אקירה קורוסאווה, נובעת מהתעסקות מנושא אוניברסלי כמו המוות, הדיון בשאלה כקריטית כגון: מה אתם הייתם עושים אילו גילתם שזמנכם על הפלנטה נקצר משמעותית?, מעלה היבטים מסקרנים ומעוררי מחשבה שטופלו טוב יותר ביצירה המקורית מ-1952.
ניכר שהושקע מאמץ רב בין עם מאחורי או קדמת המצלמה, הסטים מרשימים, הצילום יפיפה, המשחק מחברי הקאסט מרשים למדי, עם זאת בגלל ש"לחיות" עומד על כתפיי קורוסאווה, הסטייל בין שניים רחוק משנות אור. גרסת 2022 מרגישה מלאכותית, לרוב משחזרת סצנות ביט לביט מהסרט המקורי, סצנת הנדנדה האייקונית מ"איקרו" מרגישה פואטית, מלנכולית, התחושה שאנו חודרים אל תוך רגע פרטי, אותה הסצנה מ"לחיות" יפיפה לעין אך רחוקה מלגעת בלב הצופים. למרות ההשקעה וכוונותיו הטובות, עדיף לצפות ביצירתו המקורית של קורוסאווה.
בריאן וצ'ארלס (Brian and Charles)
"בריאן וצ'ארלס" מבוסס על סרט קצר, זה ניכר במהלך השעה וחצי. עם זאת קשה שלא להתאהב ביצירה, דמיונה השופע, אהבת אדם וההומור המחזיר נשכחות מסרטיו המוקדמים של טאיקה ואיטיטי. בעיירה נידחת, בריאן, ממציא גאדג'טים בונה לעצמו רובוט מחלקים שמצא ממגרש גרוטאות בכדי שיהווה חברה. זהו בעיקרון, כן יש אנטגוניסט המאיים על החברות בין שניים, אך ההתמקדות העיקרית הינה בדינמיקה בין בריאן וצ'ארלס (הרובוט). הכימיה בניהם מבדרת ועובדת תודות המשחק של שני השחקנים, בייחוד צ'ארלס.
הקהל מוצא את עצמו צוחק מבדיחותיו (הרבה מזה תודות קולו המתכתי של צ'ארלס) ולקראת הסוף מתרגש מהמסע שדמותו עברה במהלך הסרט. היצירה עצמה הינה משתייכת לז'אנר המוקומנטרי, בסרט הקצר זה עובד נהדר, בגרסתו הארוכה מתקשה למצוא איזון בין נרטיב עלילתי לקטעיו המוקומנטרים (למרות שרגעיו הטובים הינם השיחות, הדינמיקה והצגת חייהם האישיים של שני הדמויות). למרות זאת, "בריאן וצ'ארלס" מתגלה כיצירה חמודה להפליא, ניכר שזהו פרויקט חשוב לבמאי, עד למידה שהקרדיטים מהווים את אחד מהרגעים המבדרים בסרט. אין ספק שעוד נשמע מהיוצר, ג'ים ארצ'ר.
כהרגלי, בסיום מהדורת הפסטיבל. מעוניין להודות לצוות היח"צ המופלא, לעובדים/מתנדבים הדואגים להתנהלות ההקרנות ולסדר באולמות ולכם שגם השנה קראתם את סיקוריי מהפסטיבל.
(אור פז)
Film Castle 