סייג לחוכמה שתיקה. אבל זה לא הופך את "השתיקה" לסרט חכם

בישראל החצויה כמעט לא עושים סרטים על פוליטיקאים ועל מערכות בחירות. בטלוויזיה ראינו סדרות פוליטיות בגוון סאטירה לייט, כמו "פולישוק" ו"מותק בול באמצע", אבל בקולנוע אני מצליחה להיזכר רק ב"הבלתי רשמיים", המספר על השלבים הראשונים של הקמת ש"ס, לפני שהפכה למפלגה אדירת כוח המונהגת על ידי ח"כים מושחתים, ב"מאמי" של קרן ידעיה שלקראת סופו מגיעה מערכת בחירות מזורזת, וב"מלחמת 90 הדקות" של אייל חלפון, עם משה איבגי כראש ממשלת ישראל שרוצה לסגור את הסכסוך המתמשך באמצעות משחק כדורגל עם נבחרת פלסטין. אם ממש רוצים להאריך את הרשימה, אפשר להוסיף את "רומן בהמשכים" של עודד קוטלר מ-1985 עם חיים טופול כעסקן פוליטי ואת הקומדיה של הגששים "הקרב על הוועד" מ-1986, שאפשר בדוחק להתייחס אליה כאל אלגוריה פוליטית רחבה יותר. במילים אחרות, לא נעשה כאן אף סרט שהתמודד ברצינות עם שדה המוקשים של הפוליטיקה הישראלית. זה כנראה לא מקרי שכשיוסף סידר, מבכירי הבמאים בארץ, רצה לעשות סרט על מאחורי הקלעים של הפוליטיקה בישראל, הוא עשה אותו באמריקה וקרא לו "נורמן: עלייתו המתונה ונפילתו התלולה של מאכער אמריקאי".

את החלל הזה מנסה למלא "השתיקה" של שמי זרחין, עם אושרי כהן בתפקיד המועמד המוביל בבחירות לראשות הממשלה. זרחין ("אביבה אהובתי", "המילים הטובות") סיפר בפרימיירה שהוא כתב את התסריט לפני 14 שנים, אך חשש שהוא מופרך מדי ולכן חיכה עד שהפוליטיקה בישראל נעשתה מופרכת דיה. אבל הבעיה היא לא שהנרטיב הפוליטי בסרטו מופרך, אלא שהוא לא קשור לפוליטיקה הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה, ולכן גם אינו אומר שום דבר מעניין. הקו העלילתי המקביל מוצלח יותר, אבל השילוב בין הנרטיבים, הפוליטי והמשפחתי, מכשיל את שניהם.

גיבור הסרט הוא אביהו (מוריס כהן), איש טלוויזיה עם פה גדול, אבל ממש קטן יחסית לפיות של האנשים שמובילים את תכניות הטלוויזיה ברשתות המסחריות. כחודש לפני הבחירות הישירות לראשות הממשלה, אביהו מאתגר את אביב (אושרי כהן), המועמד שמוביל בסקרים למרות שעד כה מילא פיו מים, לבוא להתראיין אצלו. הציבור אוהב את אביב משום שהוא בנו של ראש ממשלה לשעבר (אלי דנקר), שככל הידוע מאושפז בבית חולים ומוגדר כצמח, ומשום שהוא התאלמן זמן קצר לפני כן. נראה שאף אחד (גם לא הסרט) לא יודע מה הן דעותיו הפוליטיות, ואם הוא בעד או נגד משהו, או בקיצור – אם הוא ימין או שמאל. אבל בישראל של זרחין השושלת והטרגדיות המשפחתיות מספיקות (אנחנו גם לא יודעים דבר על הפוליטיקה של האב). וזאת האמירה הכי בלתי מתחייבת, חסרת שיניים וריקה מתוכן (שלא לומר פחדנית) שאפשר לנסח על ציבור הבוחרים ועל מערכת הבחירות בישראל, גם אם מה שאתה רוצה לומר זה שמערכת הבחירות ריקה מתוכן (ושהתקשורת אוכלת מה שמאכילים אותה).

בכל אופן, אביב נענה, לכאורה, להצעה של אביהו, ומציב דרישות שעיתונאי אמיתי אמור לסרב להן. אביהו מסתבך, אבל עד שהריאיון יקרה או לא, הוא מוזעק לטפל באמו. גרושתו כוכי (אסתי זקהיים) הבחינה שאמו שרה (לבנה פינקלשטיין) הפסיקה לדבר, ואף אחד לא יודע למה. האם חטפה שבץ, או שזוהי שתיקה מחאתית שבה היא ממחישה את המקום שאליו נדחקה כל השנים, או שזה משהו אחר? בלית ברירה אביהו חוזר לבית אמו, מבלה ימים בחברת גרושתו (הוא נשוי באושר לליאת הר לב), ושתיקת האם כמו מאלצת אותו לבחון מחדש את חייו. כל זה בתיאוריה, כי גם הסיפור הזה נשאר על פני השטח המתיימרים לצבור רבדים סמליים, וזורק על המסך רעיונות ואמירות לא מפותחים. ברגע אינטימי, למשל, אביהו אומר לכוכי שהוא אהב אותה שמנה כמו שהיא, והוא לא מבין למה עזבה אותו ולמה עשתה ניתוח שכתוצאה ממנו השמינה עוד יותר, והיא אומרת שהוא זה שעזב אותה. ושם זה נשאר. בשיעורי תסריטאות לומדים שלא צריך להגיד הכל אלא יש להשאיר דברים לסאבטקסט, אבל בשביל זה צריך שיהיה סאבטקסט.

שתי השתיקות – זו של האם, וזו של המתמודד לראשות הממשלה (שתיקה במובן זה שאינו מדבר עם התקשורת) אמורות לכאורה להאיר זו את זו, והן מובילות לשתיקה שלישית. אבל הקישור בין השתיקות מלאכותי, ואינו פורה מבחינה דרמתית או מטאפורית. גם הצילום הדהוי במכוון, שמעניק לסרט כולו גוון אפור – משהו שבין צבע לשחור לבן – הוא בעיני בחירה לא מוצלחת. אולי הוא נועד לייצר תחושה שלא מדובר בכאן ועכשיו אלא במשל – כמו מבט על המציאות מבעד למשקפיים כהים. אבל הבין לבין הזה לא נעים לעין.

למרות הליקויים בתסריט, הסרט משתבח בהופעותיהם המצוינות של שני שחקנים הראשיים, שאף זכו במועמדויות לפרס אופיר. עיניו של מוריס כהן, שפניו מעוטרות בזקן ארוך (אותו גידל, ככל הנראה, עבור תפקיד המלך בהצגה "מתאבל ללא קץ" בתאטרון הקאמרי, שבה הופיע לפני ואחרי הצילומים), מביעות שלל רגשות, והוא הולך ומתגלה כאחד השחקנים הכריזמטיים בארץ. ופינקלשטיין נהדרת כתמיד, כאן בתפקיד כפול – היא מגלמת גם את הדודה עם הפה הגדול. גם שאר השחקנים עושים עבודה טובה, בהם צחי הלוי כמפיק טלוויזיה, לירון בן-שלוש כאחותו של המועמד, וכמובן זקהיים, שזכתה אף היא במועמדות לאופיר. אבל על אף מאמציהם הראויים, הם לא הצליחו להחזיק אותי מעוניינת בדרמה של דמויותיהם לאורך 130 דקותיו של הסרט.

2.5 כוכבים. בימוי: שמי זרחין. עם לבנה פינקלשטיין, מוריס כהן, אסתי זקהיים, אושרי כהן, צחי הלוי, ליאת הר לב, אלי דנקר. ישראל 2022, 130 דק'