"הזקן" ("The Old Man"), סדרת המתח של רשת FX שעלתה בשבוע שעבר בדיסני+, מחזירה את ג'ף ברידג'ס לעניינים אחרי ארבע שנים של היעדרות מהמסך בנסיבות מחורבנות של מאבק בסרטן וסיבוכי קורונה, ומעמידה מול ברידג'ס את ג'ון לית'גו, שחקן שמאז סוף שנות ה-70 עושה דברים נהדרים ותמיד נדמה שהוא לא עובד מספיק. "הזקן" מצליחה גם להעמיד שוב ושוב סצנות אקשן מצוינות, ריאליסטיות מאוד ולגמרי לא מצועצעות, חלקן ממש מחניקות באינטנסיביות שלהן. בכך תם נאום ההגנה, ומכאן לפסק הדין: Meh. הסדרה הזאת ללא ספק רוצה להיות איכותית, אבל לאורך רוב דקותיה (הביקורת נכתבת לאחר צפייה בארבעה מבין שבעת הפרקים) היא מציעה בעיקר גנריות מתסכלת וכתיבה מרושלת. ברידג'ס ובעיקר לית'גו מצליחים איכשהו לזרוח דרך כל זה, אבל עדיין. Meh.
דן צ'ייס (ברידג'ס) הוא סוכן CIA לשעבר שחי שנים מתחת לרדאר ולא לגמרי התאושש ממות אשתו כשעברו שב לרדוף אחריו. אין צורך להסתיר את העובדה שהעבר הזה כלל הפרה של פקודות וסיוע לגורמים שה-CIA לא חשב שמגניב לסייע להם - זה נחשף ממש בתחילת הפרק הראשון - וכשהעבר עושה קאמבק לתוך ההווה, צ'ייס נאלץ להימלט מהאנשים שבעבר העסיקו אותו. בראשם ניצב הרולד הארפר (לית'גו), בכיר בסוכנות שהיחסים שלו עם צ'ייס הולכים ומסתבכים עשורים אחורה.
האג'נדה הכפולה של צ'ייס - לא להיתפס ולהגן על בתו היחידה, שעלולה לשמש אמצעי לחץ עליו - מסתבכת כשהוא פוגש בדרך אישה בשם זואי (איימי ברנמן) שמשכירה לו יחידת דיור, וזה בערך השלב שבו מרימה את ראשה הבעיה המרכזית של "הזקן": הרבה יותר מדי קורה בה. האינסטנט-רומן של צ'ייס וזואי, שניצת בלי סיבה ממשית ומיד מתערבב בעלילת-העל בלי סיבה טובה יותר, הוא סימפטומטי לאופן שבו הסדרה כולה כתובה: היא גם סיפור על אריה שקשה לו להיות זקן, גם מחווה ל(או ריפ-אוף מ)"אהבה" של מיכאל הנקה, גם בליל של מזימות בינלאומיות, גם סוג של "רומן לא חוקי" וגם - ברגעים הרעים ביותר שלה - מין "24" מודרנית, מעשיית ריגול שמקווה שלא נשים לב להיעדר האמינות שלה כי דעתנו תוסח על ידי האקשן. מקרה קלאסי של תפסת מרובה, ומעט מדי מהמרובה הזה שווה תפיסה.
"הזקן" מבוססת על רב מכר מאת תומס פרי, וייתכן שהמקור הספרותי שלא קראתי מצליח איכשהו להחזיק את כל הכדורים באוויר. הסדרה שיצרו ג'ונתן סטיינברג ורוברט לוין לא מידרדרת אמנם לשעמום או למבוכה, אבל היא גם לא מצליחה לשכנע - לא בסודות של חלק מהדמויות, שאמורים להיות טוויסטים עוצרי נשימה אלא שבפועל ניתן לראות את רובם באים מקילומטר, וגם לא במניעים של רוב הדמויות מלבד הגיבור. ההתעקשות להציג סבך שלם של מערכות יחסים - חלקן נטועות בפלאשבקים מיותרים מלכתחילה - מכבידה ומעיקה, ובסופו של דבר אתה מוצא את עצמך מייחל שהעלילה תפסיק כבר להתפתח ונקבל עוד קצת אקשן (מילה טובה בעניין הזה לג'ון ווטס, מי שחתום בין השאר על שלושת סרטי "ספיידרמן" האחרונים, שביים את שני הפרקים הראשונים ונדמה שנתן את הטון להמשך הסדרה בכל הנוגע לטיפול בקטעי הפעולה).
ממש לאחרונה נודע ש"הזקן" תזכה לעונה שנייה. הראשונה אולי לא-לא ראויה לצפייה, אבל אני מתקשה להבין לאן אפשר להמשיך עם העומס הזה, ובעיקר למה.