קוברה קאי: ביקורת עונה חמישית

בימים בהם התכנים שאנחנו צורכים מסתמכים על מחזור וניגון על הרגש הנוסטלגי של הצופה, קשה באמת ליצור סרט או סדרה שיכולים לאזן בין השילוש הקדוש של: סיפור, משחק ונוסטלגיה. מי שמצליחה כבר במשך חמש עונות לעשות זאת היא "קוברה קאי", המבוססת על סרטי "קראטה קיד" ושהתחילה כקוריוז ביוטיוב. הסדרה המצליחה חזרה לעונה חמישית בנטפליקס והביקורות, כמו לשאר העונות, מפרגנות מאוד. הסיפור על שני גברים שסחפו אחריהם עשרות תלמידי קראטה תמימים למלחמת כנופיות עדיין ממשיך לעניין וללכוד את לב הצופים. אך האם העונה הנוכחית ממשיכה את מסורת המצוינות של הסדרה? התשובה לכך מורכבת.

לאחר שהפליל את ג'ון קריס בתקיפה אלימה ושלח אותו לכלא, טרי סילבר משתלט על "קוברה קאי" אך זה לא מספק אותו. לסילבר יש תכניות ארוכות טווח עבור הדוג'ו השנוי במחלוקת ומנגד, דניאל לרוסו (ראלף מאצ'יו) משתמש בכל הכלים האפשריים כדי לעצור אותו ולחשוף את פרצופו האמיתי. אחד מן הכלים האלו הוא צ'וזן טוגוצ'י, יריבו הוותיק ועכשיו חברו. במקביל, לאחר שנטש בדרמטיות את טורניר "אול וואלי", מיגל מטייל ברחבי מקסיקו תוך שהוא נחוש למצוא את אביו הביולוגי (ואת עצמו). ג'וני (ויליאם זבקה) ובנו רובי יוצאים למסע משלהם כדי למצוא את מיגל ולהחזיר אותו הביתה. בינתיים, בין התלמידים של מיאגי דו וקוברה קאי מתנהלים חילופי מהלומות, העלבות והתעללויות כמיטב המסורת.

[*]

"קוברה קאי" בעונתה החמישית היא לא עוד סדרה על בעיטות, בוקסים ושטויות של ג'וני לורנס. זאת אומרת, היא כן, אבל לא במינונים שהתרגלנו אליהם. העונה הנוכחית מתמקדת בעיקר במערכות היחסים של הדמויות עם עצמן ואחת עם השנייה. דניאל לרוסו מתמודד עם שדי העבר שלו בדמותו של טרי סילבר, סאם מתמודדת עם עצמה וההפסד שלה בטורניר, טורי מתחילה לתהות האם "קוברה קאי" הוא המקום הנכון עבורה אחרי הגילוי שהקרב בינה לבין סאם היה מכור או בקיצור – מלודרמת נעורים במסווה של אקשן.

הפנייה החדה שעשו יוצרי הסדרה לספר את הסיפור של הדמויות הללו היא רעיון מצוין – הבעיות מתחילות כשהסיפורים האלו לא מסופרים כראוי. המסע של מיגל למקסיקו למשל, והחיפושים שלו אחר אביו הביולוגי הוא אחד מקווי העלילות המיותרים בכל הסדרה. הנושא מטופל בפרק אחד ובצורה די מחופפת, לא משכנעת ומקוצרת בצורה קיצונית. אחרי הדרמה בסוף העונה הקודמת, המסע מסתיים בקול ענות חלושה וללא שום השפעה אמיתית על המשך העלילה. באופן כללי, ישנן יותר מידי סיטואציות העונה שיכלו לקבל זמן מסך עם התחלה, אמצע וסוף ראויים, אך מסתיימות במהירות מכעיסה. זה הלך הרוח של העונה הנוכחית: התייחסות לבעיות אישיות וחברתיות של הדמויות תוך קיצורי דרך הפוגעים באמינות הסדרה, שמלכתחילה העלילה שלה מוגזמת. מילא אם היינו מקבלים פיצוי בצורת קרב ברוטאלי כזה או אחר, אך במחלקה הזו המינונים ירדו וזה דבר בעייתי כאשר אנחנו מצפים לאקשן מסדרה שהיא, ובכן, סדרת אקשן. מי שמצליח להחזיק את העונה הנוכחית וליצור ממנה את הממתק (בסופו של דבר) שהיא הוא טרי סילבר. הסנסיי הנכלולי, שהתכניות שלו עבור "קוברה קאי" מתגלות לאט לאט תוך כדי שהעונה מתקדמת, הוא נבל שכתוב ומשוחק בצורה נפלאה. תומס איאן גריפית' הוא בטח לא שחקן מהשורה הראשונה וגם לא מהשנייה, אך באופן יחסי ומהנה הוא מצליח להביא את עצמו בצורה טוטאלית כדי לגלם דמות חזקה ומאיימת, שלא משנה מה היא אומרת – אתה מפחד ממנה. אם סנסיי סילבר מבקש מכם לשבור סלע עם האגרוף, אתם תעשו את זה.

בצד הקומי והפחות דרמטי של "קוברה קאי", מככב, כמו תמיד, ג'וני לורנס בגילומו של ויליאם זבקה המצוין. ג'וני הוא עדיין הסנסיי המטופש והאימפולסיבי, אבל העונה הוא גם מתמודד עם אתגרים חדשים המשמשים לו כמעין הזדמנות שנייה וצ'אנס לגאולה עצמית (מלודרמה כבר אמרנו?). יוג'י אוקומוטו ("אמריקן יאקוזה") עושה עבודה נפלאה כצ'וזן וביחד עם זבקה הוא מספק את האתנחתא הקומית שמצליחה לאזן את הרצינות היתרה שהסדרה הזו נופלת אליה לעיתים. לשיר את "עין הנמר" מ"רוקי 3", שיכור בתוך לימוזינה - פרייסלס!

בסופו של דבר, "קוברה קאי" היא עדיין סדרה נפלאה ומשובחת. היא מצליחה לאזן בווירטואוזיות מעוררת השראה בין נוסטלגיה, סיפור טוב ומשחק מצוין. נכון, היא נופלת להרבה קלישאות ומספקת רגעים מלודרמטיים מוגזמים (איך אין לנערים האלה טראומה כבר?), אולם באותה נשימה את האסקפיזם וההנאה שכולנו מחפשים. למרות שמינוני האקשן פחתו בעונה הנוכחית ועל אף קיצורי הדרך התסריטאיים (בכל זאת, סדרה שאורכה הכולל הוא שלוש שעות בסך הכל), היא לא רעה כלל וההנאה ממנה תמיד מובטחת. גם כשנראה שהסדרה בדרך למטה ואין לה יותר איך לחדש לנו, היא קמה מיד על שתי רגליה, מצליחה לתת לנו בעיטה ישר בלב וכובשת אותנו מחדש.

הסדרה "קוברה קאי" משודרת בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן