מייק טייסון קרא ליוצרי הסדרה עליו "סוחרי עבדים". אז רצנו לראות

אם אתם מתחת לגיל 30, יש מצב טוב שאתם מכירים את מייק טייסון רק בתור דמות טראש אמריקאית. אתם מכירים אותו מהרוסטים בקומדי סנטרל (לפעמים הם גם ממש מצחיקים), מהופעות האורח בסרטי "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס", מהריאליטי בו הוא היה צריך להילחם בכריש, או מהצדדים האפלים שלו – המעשים הפליליים החמורים בהם היה מעורב (אונס, תקיפה) והשנים שבילה בכלא. אבל הסיפור של טייסון הוא, כמובן, הרבה יותר מזה: זה סיפור של ילד דחוי שגדל בברוקלין, חי במציאות קשה עם אמא קשת יום ואבא שלא היה שם – ובכל זאת, הפך לגדול מכולם בתחומו. מטאור שפרץ בגיל 18, והפך לאלוף העולם בקטגוריית המשקל הכי חמה באיגרוף.

את הסיפור המרתק הזה מנסה ללכוד "מייק", סדרה חדשה שעלתה בהולו (בארץ אפשר לצפות בה בשירות דיסני פלוס). כמו הדמות של טייסון, גם הסדרה היא מאוד תזזיתית, מהירה, רבת שינויים. סטיבן רוג'רס, שעמד גם מאחורי הסרט "אני, טוניה" מ-2017 (עוד סיפור ספורטיבי מרהיב שהסתיים בטרגדיה מדממת, תרתי משמע), אחראי עליה – וקיימים לא מעט קווי דמיון בין שני התוצרים. שתי היצירות מרבות לשבור את הקיר הרביעי, בשתיהן לא חוסכים באלימות פיזית ובהשפרצות דם לכל עבר, ולשתיהן יש גם צד הומוריסטי וציני – לצד האישיות ההרסנית והסובלת (כמעט ייסורי איוב) של גיבור הסרט/סדרה. טרבאנטה רודס, שיהיה זכור לחלק מהצופים מ"מונלייט", מגלם את טייסון הייצרי – ועושה עבודה מדהימה. תפקיד גדול לא פחות נרשם גם להארווי קייטל האגדי, שמופיע בתור קוס ד'אמאטו, המאמן האיטלקי-אמריקאי שמלווה את טייסון כמעט עד לארץ המובטחת.

אבל יש עוד הקבלה טלוויזיונית שאפשר לעשות כאן, ואולי היא תהיה אינפורמטיבית אפילו יותר – ל"ווינינג טיים" (או "קבוצה מנצחת" בתרגום העברי), שעסקה בלוס אנג'לס לייקרס של סוף שנות השבעים ותחילת השמונים. כמו "ווינינג", גם "מייק" היא סדרה מאוד דחוסה (אם כי כל פרק לוקח פחות זמן מהמקבילה של HBO), מאוד קליפית בהווייה שלה וכזו שממסמרת אותך למסך ולא נותנת לך לצאת. קו מחבר נוסף בין שתי הסדרות הוא היחס המעורער של הגיבורים האמיתיים – לגרסה של עצמם שהם ראו בטלוויזיה. קצת כמו שג'רי ווסט וקארים עבדול ג'באר ממש לא אהבו את הדמות שלהם על המסך (ווסט ניסה לקחת את HBO לבית המשפט, קארים, איש המילה הכתובה, קרע את הסדרה לגזרים בביקורת ארוכה שפרסם), גם מייק טייסון נלחם – לפחות ציבורית – בהולו ובסדרה שהפיקו.

בפוסט שפורסם באינסטגרם לפני ארבעה שבועות, סביב עליית הטריילרים לסדרה, הוא טען בריש גלי: "אל תתנו להולו להשלות אתכם. אני לא תומך בסיפור שלהם על חיי. זו לא 1822, זו 2022. הם גנבו את סיפור החיים שלי, ולא שילמו לי. בשבילם, אני עוד שחור שאפשר למכור למרבה במחיר". הוא גם כינה אותם, אפילו יותר מפורשות, "סוחרי עבדים מודרניים". והאמת היא שקשה להאשים אותו על הכעס. לפחות בשני הפרקים ששודרו עד עתה, הפרופיל של טייסון לא מאוד מחמיא: הוא מוצג כדמות תלותית מצד אחד, ואכזרית מאוד מהצד השני. כזה שלא היה לו עמוד שדרה אמיתי, והשתרך אחרי אנשים. האם באמת אפשר היה להגיע עם כזה אופי לפסגות הכי גדולות של עולם האגרוף? קשה לדעת (יכול להיות שכן, אם נולדת עם אגרופי פלדה מטורפים כמו של טייסון), אבל האטגוניזם שלו מובן. וזו בדיוק הבעיה עם הסדרות האלה – הן נובעות ממבט חיצוני-תקשורתי על דמות מוכרת (בין אם זו טוניה הארדינג, טייסון או מג'יק ג'ונסון), מסתמכות על ספרים או על תיעודים אחרים, בדרך כלל לא על סמך האדם עצמו. ואנשים הם, כידוע, תמיד יותר מורכבים ממה שכותבים או ממה שנראה מבחוץ.

מצד שני, גם אם הסיפור של "טייסון" לא מאוד מדויק – התוצאה בהחלט מהנה לצפייה, ובמובן מסוים גם עושה צדק עם הדמות במובן הספורטיבי שלה: אחד מגדולי המתאגרפים בעידן המודרני, שכמעט ולא נכנע לאף אדם בזירה (שישה הפסדים בלבד ב-20 שנות קריירה) אבל שחולשות האנוש הכניעו אותו שוב ושוב. טייסון מעולם לא היה קונצנזוס. הוא תמיד היה, ותמיד יהיה דמות שנויה במחלוקת, ומשם גם חלק מהפרסום שלו – אנשים או מאוד אוהבים או מאוד שונאים אותו. באופן אירוני, כך גם התקבלה הסדרה על חייו. אז אולי בעצם היא הרבה יותר מדויקת משיהיה לטייסון נוח להודות.