"הפנתר השחור 2": פחות מלהיב, פחות צבעוני ולא מרגש באמת

באופן יוצא דופן, הסצנה שמשולבת בכותרות הסיום אינה בדיחה או הופעת אורח של גיבור-על מסרט אחר. הפעם מדובר בסצנה אינטגרלית לסיפור, והיא גם המרגשת ביותר בסרט כולו. וזה יפה, אבל גם מעיד על הבעיה העיקרית בסרט. לפני ארבע שנים "הפנתר השחור" התפלג מהיקום של מארוול וגולל אגדה אפריקאית צבעונית ומעצימה. לא פחות מסיפור על גיבור-על, זה היה סיפור על ממלכה בלב היבשה הנחשלת, שמתגלה כמתקדמת ביותר בעולם בזכות שימוש במרבצי הוויבראניום שבשטחה לפיתוח טכנולוגיה עתידנית, המיושמת לדברים חיוביים כמו רפואה משופרת ותחבורה נוחה, ולא למלחמות קולוניאליסטיות.

ריאן קוגלר, שכתב וביים את הסרט, כתב תסריט גם לסרט המשך על המלך טצ'אלה, הלא הוא הפנתר שבכותרת. אבל באוגוסט 2020 המלך מת. לפני שלוש שנים כתבתי כאן שגיבורי-על לא מתים באמת, כי הם חסרי גיל ובני אלמוות, ואם בכל זאת נמצאה דרך עלילתית להרוג אותם (נגיד, למשל, תאנוס מפורר חצי מגיבורי מארוול באמצעות נקישה באצבעותיו), תימצא גם דרך להשיבם לחיים ברגע שיידרש. אבל צ'דוויק בוזמן מת בעולם האמיתי באופן סופי ביותר. אמנם אפשר היה ללהק במקומו שחקן אחר – הורגלנו לראות שחקנים שונים בתפקידי באטמן, סופרמן ואפילו ספיידרמן. אבל ל"הפנתר השחור" היה מעמד של סרט סמינלי ופורץ דרך, ופשוט להחליף את הכוכב המנוח נראה כחילול זכרו. לכן "הפנתר השחור: וואקנדה לנצח" מוקדש כולו לקידוש זכרו של הפנתר המת, ואינו ממהר להחליפו. זה מכבד ומכובד, אבל גם יוצר בור בעלילה.

"וואקנדה לנצח" – שם שמדגיש שמדובר במיתולוגיה של עם ולא רק של גיבור – נפתח בניסיון אחרון של שורי (לטישה רייט), אחותו המדענית של טצ'אלה, להציל את המלך החולה במחלה מסתורית. אחרי כישלונה הידוע מראש אנחנו צופים בלוויה מלכותית אפריקאית מרהיבה ומרחיבת לב. השלטון חוזר לידיה של המלכה האם רמונדה (אנג'לה באסט), שמזמינה את בתה לטקס מסורתי ואינטימי של שריפת תכריכי המת. אבל שורי האבלה מסרבת להשתתף. האבל הזה מניע את דמותה גם כשהיא מכריזה שאין יותר פנתר שחור. העדר הפנתר כדמות וכרעיון מייצר חלל בלב הסרט, וזה הרעיון. אבל עכשיו העלילה מתפזרת על פני שלל דמויות, וזה פוגם בגיבוש הדרמתי של הסרט, שסובל מבעיה של קצב. הבעיה הולכת ומתעצמת ככל שהסרט הארוך הזה (161 דקות) מתארך. אחרי הגיעו לשיא הצפוי, נראה שהסרט עומד להסתיים, ואז נדמה שהוא מתחיל מחדש, ואז הוא בכל זאת מסתיים.

את העלילה מתניע ניסיון של האמריקאים לאתר בקרקעית הים מרבצים נוספים של ויבראניום. הניסיון הזה מסוכל על ידי אנשים כחולי עור המגיחים מהמים. כך אנחנו מגלים, כמו בסרט הקודם, שיש עוד מדינה סודית ואדירת כוח של אנשים לא לבנים, שאבות אבותיהם, ילידי דרום אמריקה, ירדו אל מתחת למים כשארצם נכבשה על ידי הספרדים. כלומר, "וואקנדה לנצח" משחזר את הנרטיב הפוליטי האנטי-קולוניאליסטי של הסרט הראשון, אך הפעם הוא פחות מרומם לב, גם משום שכיבוש דרום אמריקה פחות מהדהד בהווה. מנהיגם של הכחולים הוא אל בשם נאמור (טנוך הוארטה המקסיקני מרביץ הופעה כריזמטית) ששולט בוויבראניום שמתחת לפני המים, ורוצה לתקוף את העמים שגרים ביבשה. יש לציין שתכניות לסרטים על האנטי-גיבור נאמור היו מאז 1997, אבל זאת בכורתו הקולנועית.

אחרי הופעתו של נאמור מצטרפות לעלילה שתי נשים נוספות – נאקיה (לופיטה ניונגו המהממת), המרגלת ואהובתו של טצ'אלה מהסרט הקודם, והמדענית הצעירה רירי וויליאמס (דומיניק ת'ורן), שנמצאת כאן כדי להתניע את "Ironheart", סדרה של דיסני שתעלה למסכי הטלוויזיה בשנה הבאה. דמותה מוצגת לנו בזריזות יתרה, ואינה מפותחת דיה כדי להותיר רושם, שלא באשמת השחקנית המגניבה. גם הלוחמת אוקויה (דנאי גורירה) עדיין בעניינים, ולצידה לוחמת אנקה (מיקיילה קול, יוצרת "להרוס אותך"), כך שפרט לאנטי-גיבור הימי, הסרט הזה מובל על ידי נשים. מדובר בחבורה של שחקניות נהדרות ומרהיבות עין, אבל הפיזור של הדרמה אינו מאפשר לאף אחת מהן מספיק מרחב כדמות. רק לשורי יש חיבוטי נפש – האם תלך בדרכו של אחיה דורש השלום או בדרכו של יריבו הלוחמני קילמונגר (מייקל ב. ג'ורדן) בסרט הקודם? אלא שאת רוב זמנה היא משקיעה בפיתוחים טכנולוגיים זריזים מדי, שיוצרים מידה של ניכור.

הסרט אינו מוותר על גם ביקורים באמריקה, שם אנחנו פוגשים את סוכני הסי.איי.איי אוורט רוס (מרטין פרימן), ו-ואלנטינה אלגרה דה פונטיין. אף שג'וליה לואיס דרייפוס היא שחקנית מבדרת מאוד, הסצנות בהשתתפותה מאריכות את הסרט ללא צורך ובסך הכל מרגישות מיותרות. ווינסטון דיוק בתפקיד מ'באקו משתלב יותר טוב, והוא עדיין גונב כל סצנה שבה הוא משתתף.

מובן שיש גם אקשן, ויש בו רעיונות טובים (בעיקר קוליים) וכמה דימויים מרשימים, אבל דווקא בסצנת השיא העריכה היתרה פוגמת גם בוויזואליה של האקשן, וגם בדרמה שהוא אמור לייצר. זה כאילו שבגלל האבל על טצ'אלה/בוזמן, הסרט חושש להיות מלהיב באמת. מאותה סיבה הוא גם פחות צבעוני. הפסקול שהלחין לודוויג גורנסון, שעובד קבוע עם ריאן קוגלר, עדיין משובח אבל פחות סוחף. בסך הכל מדובר בניסיון מעורר כבוד להתמודד עם מכשלה רצינית, אבל הבלגן העלילתי והרפטטיביות התמטית מונעים מ"הפנתר השחור: וואקנדה לנצח" להפוך לסרט מרגש באמת.

3 כוכבים
Black Panther: Wakanda Forever בימוי: ריאן קוגלר. עם לטישה רייט, אנג'לה באסט, דנאי גורירה, טנוך הוארטה. ארה"ב 2022, 161 דק'