(שם הסרט במקור: The Son)

אז אחרי "האב", מגיע "הבן". אם ב"אב" חקר פלוריאן זלר, הבמאי (שגם כתב את המחזה שעליו מבוסס הסרט), את הדמנציה, ממש הכניס אותי, הצופה באולם, אל תוך עורו של אדם הסובל מדמנציה בעזרת תסריט מבריק ומשחק מצוין של השחקנים, ב"בן" מנסה זלר לחקור את הדכאון הקליני. אבל מה שהיה כל כך מבריק ומצוין ב"אב" נעדר כמעט לחלוטין מ"הבן", ומה שיוצא הוא סרט מכובד, אבל חסר כל אפקט.

מכובד – כי אני אכן מרגיש בכנות מצד היוצר. יש רגעים שבהם הבן באמת מצליח לתאר את חוסר האונים שלו. את ההרגשה שכואב לו. כל הזמן. והוא לא מצליח לראות אור בקצה המנהרה. יו ג'קמן בתפקיד הראשי מצוין, מראה גם הוא את חוסר האונים בחוסר היכולת להתמודד עם מחלה חמקמקה שכזאת.

אבל הסרט הזה הרבה פחות אפקטיבי מקודמו בעיקר כי אין לו ממש ספציפיקציה. הבן חוזר ואומר שכואב לו, ושהוא עצוב, שהוא לא יודע מה עובר עליו, והוא מזעיף פנים כמעט כל הסרט (חוץ מסצנת ריקוד אחת שמעלה חיוך, הוא כל הזמן עצוב. כל הזמן) – אבל אף פעם אין כאן הבנה של מה בדיוק כואב לו. מהן הפעולות המדויקות שמתרחשות בעולם שגורמות לו צער כל כך גדול. והאמת שהסרט הזה טרגי – התשובה בעצם נמצאת בסרט. היא מונחת בפתח וכולם רואים אותה – אבל אף אחד לא מרים את הכפפה ומתחיל באמת להפוך בשאלה הזאת.כי מדובר, בעצם, על הגירושין של ההורים. זה ברור שזוהי הסיבה לכל זה, או לפחות הקטליזטור המרכזי להאצת הדיכאון הכול כך עמוק.  אבל ב-3 נקודות שונות בסרט מוזכר עניין הגירושין – וזהו. עוברים לעניין אחר. להרגשתי זה היה מאוד חשוב לגעת הרבה יותר לעומק בסיפור הגירושין – איך הבן למד על הגירושין, מה בדיוק קרה באותו יום, מה הייתה התגובה הראשונית שלו, של ההורים, איך התפתח הסיפור הזה והגיע עד להיום, מצב שבו הגרושים ביחסי ידידות טובים, אבל לא אוהבים יותר, ואיפה משתלב הבן בכל זה. את כל זה אין בסרט. יש רק חזרה רפטטיבית על "כואב לי, וקשה לי, ועצוב לי".

מה גם שאפילו את זה אין ממש. כמה פעמים נשאלת בסרט השאלה "אז מה עשית כל היום?". הוא לא הלך לבית הספר. כבר חודש הוא לא הולך לשם. איפה הוא כל היום? מה הוא עושה? לאן הוא הולך? מישהו רואה אותו ברחוב? מדבר איתו? מעליב אותו בכוונה או שלא בכוונה? מישהי רואה אותו? או שהוא רק רואה משפחות שמחות במגרש המשחקים וליבו נקרע? אין לא מזה ולא מזה בסרט. אני לא חווה את הדמויות האלו כי הן רק אומרות כל הזמן "קשה לי, כואב לי" אבל התסריט לא נותן להן להביע את ה"קשה לי כואב לי" ביום יום.

ובכלל, הסרט בכלל מוצג לי מנקודת מבט של ההורים (בעיקר של האב, אבל גם קצת מצד האם). וגם שם התסריט חסר ספציפיקציה. האימא עובדת, אבל כמעט ולא רואים אותה בעבודתה, ועל האב מספרים לנו שהוא קיבל הצעת עבודה מפתה לעבוד עבור פוליטיקאי במסגרת קמפיין בחירות, אבל לא ממש נכנסים לפרטי העבודה. הרי ההורים האלו מנסים כל הזמן להתמודד עם מצבו של בנם תחת אילוצי העבודה והשגרה והיום יום. אבל היום יום הזה גם הוא סובל מתת תזונה תסריטאית, אז גם העול שעל כתפיהם לא מאוד מורגש (למרות שצריך לציין שיו ג'קמן, בתפקיד הראשי, אכן מצוין, והוא לבדו כמעט מצליח למלא את כל החורים בתסריט בעזרת המשחק שלו, בעזרת עבודת הגוף שלו. כמעט מצליח).

ואז, כשמגיעים לקראת הסוף, והסרט לוחץ בברוטליות על הדמעות, אני מרגיש את ההגזמה המאוד בוטה של התסריט, אבל אני לגמרי מחוץ לסיטואציה מבחינה רגשית. והחלק האחרון מבהיל, אבל אובייקטיבית, ואני לא הייתי מעורב רגשית. והסצנה האחרונה סתם מיותרת לדעתי. לא ממש הפתיע אותי הטריק הזה.

יש כאן רצון כן לדבר על התמודדות עם דכאון קליני. אבל התסריט חסר מאוד, ואני לא מתחבר לדמויות כי אין להן מספיק רקע (ומה שיש מוגש בצורה מאוד מלאכותית. כל פעם שיש בסרט דיאלוג הנפתח ב"את זוכרת ש…" תדעו שזה לא שתי דמויות מדברות אחת עם השנייה, אלא זהו התסריטאי מדבר עם הצופים, נותן לקהל רקע על הדמויות בדרך לא מאוד אינטליגנטית), כך שבסופו של דבר, הסרט הזה הוא פספוס לטעמי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il